בדרך להגשמת האוטופיה נזנח הדו־קיום

בליל רביעי האחרון הופיע ח"כ מנסור עבאס בחדשות 12. הרקע: המרואיין נכון לשבור את גוש המשותפת ולחבור לממשלת נתניהו, ולו כדי לצמצם את האלימות הפושה במגזר הערבי. נפל דבר בישמעאל. המראיינת, קרן מרציאנו, מסגרה את האירוע כחלק מיחסי תן וקח פוליטיים, וכך איגפה את עבאס. חמש דקות תמימות המרואיין מתפתל־מתנצל, מנסה לעורר אמפתיה למצוקתו, לשווא. 

האינסטינקט לבקר כל מי שמעז לשתף פעולה עם ממשלת הימין רווח מאוד בקרב עיתונאים מעצבי דעת הקהל. לפי האחרונים, אלו שמאותתים ימינה הם אופורטוניסטים המנהלים "סחר מכר", ומוכרים עצמם בעבור נזיד עדשים. הטכניקה פשוטה: העיתונאים, כלומר מהנדסי התודעה, יערטלו את משתפי הפעולה ממורשתם וידגישו את מרכיב האילוצים: "מי שנותן לי אני לוקח, השאר לא מעניין אותי". 

האמת שונה לחלוטין. עבאס מייצג גישה שנטועה עמוק בפוליטיקה הערבית־ישראלית. אפשר לזהות אותה בערים המעורבות שבהן, מטבע הדברים, שיתוף פעולה יהודי־ערבי מתבקש. שם אפשר להבחין בשני טיפוסים: הלוחמני, זה שכורך את הבעיות המקומיות (הקצאת שטחים, תכנון ובנייה) עם הבעיות הלאומיות (דמוגרפיה, ריבונות, ייהוד המרחב, קיפוח), ובשל כך הוא יוצא נפסד. עבורו זה הכל או לא כלום. לרוב מדובר בפעילים רדיקליים לא מקומיים עם אטרף בעיניים. כך היה בשנת 1999 כאשר למאבק נגד הוצאת צווי הריסה לבית ערבי בלוד הצטרפו חברי הכנסת אחמד טיבי וטלב א־סאנע, וגם "תעאיוש" ונתמכי "הקרן החדשה". בדרך להגשמת האוטופיה עוצרים בלוד ודורסים את מרקם היחסים העדין. התוצאה - דם ואש ותימרות עשן. 

הטיפוס השני הוא של מנהיגי ציבור מעשיים־פרגמטיים, המבקשים להפריד בין הבעיות המקומיות ללאומיות. התוצאה: מרחב פעולה גמיש ורווח מעשי. לרוב מדובר בטיפוסים שמרנים, בעלי ניסיון וחוכמת חיים. הלוחמניים־רדיקליים מטיחים באחרונים כינויי גנאי, כגון "בוגדים" ו"משת"פים", אבל מתברר כי המעשיים מחוברים יותר למורשת המשפחתית ולקהילה העירונית, הערבית והיהודית. זה ההון החברתי והמשאב החשוב העומד לרשותם. דוגמאות לכך נמצא בדמותם של שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו וסגנו, אדהאם ג'מאל, ובלוד יאיר רביבו ופראג' איבן פראג', הנתמך על ידי התנועה האסלאמית. האחרון נהג להצהיר: "לא מעניין אותי קווי 67' ולא אל־אקצא. אני כאן כדי לעשות". ההפרדה הזו היא עצמה מסורת ואידיאולוגיה לגיטימית. על כך יש להוסיף את המסורת השמרנית בשני הצדדים. בראיון לערוץ הכנסת הדגיש עבאס: "את איימן עודה אני מבין, הוא קומוניסט; בשר מבשרו של השמאל. בנושאים הדתיים - אני בימין. יש לי שפה משותפת עם ש"ס".

עבאס אינו מחובבי ציון, אבל כראש הוועדה למאבק בפשיעה במגזר הערבי הקדיש רבות לטיפול בנושא. האלימות במגזר נוגעת ללב, ולכיס: עלות התוכנית למיגור הפשיעה היא כ־500 מיליון שקלים לחמש שנים, ומכאן הצורך בסיוע ממשלתי. ברור כי האלימות טורדת גם את מנוחתם של אחמד טיבי ואיימן עודה, אבל הם, כמו עזמי בשארה בשעתו, יונקים ממסורת אחרת המכתיבה סדר עדיפות שונה: סיבת קיומם היא הפוליטיקה כמכשיר למען הזהות הפאן־ערבית, או הכלל־פלשתינית. שום דבר לא ישווה לזה, אף לא רצח של אם על ילדיה. לכן הם מתכתבים - תרבותית־פוליטית - עם אבו מאזן, אסד ואחרים. אליהם מצטרפים בחדווה פעילי שמאל, ציונים ושאינם. 

ובינתיים, הפשיעה והאלימות גואות: בשנת 2019 בלבד נרצחו יותר מ־90 אזרחים ערבים על ידי ערבים - שיעור גבוה מחלקם באוכלוסייה; בשבוע שעבר נרצחו אם ובנה על ידי האח־הבן בכפר ריינה. זה, כמובן, מחבל יסודית בערכים חשובים כמו כבוד האדם וזכויות האזרח. אבל אסטרטגיית העל של המחנה הלוחמני היהודי־ערבי היא: קודם כל מאבק ב"דיכוי" ואחר כך ענייני פנים. זהו שורש הרדיקליזם: מלחמה בלתי מתפשרת למען "שחרור"; נסובב את הגלגל לאחור כי "באנו חושך לגרש". אנחנו, לעומת זאת, נמשיך להיות אור לגויים.