בדיחה נושנה מספרת שבמדינת ישראל שליש מהאזרחים מתגייסים לצבא, שליש עובדים ושליש משלמים מסים, הבעיה היא רק שתמיד מדובר באותו השליש. ברענון קל אפשר לומר שבמדינת ישראל שליש מהאזרחים מקפידים על ההנחיות בזמן קורונה, שליש נקנסים אם הם לא שומרים על ההנחיות ושליש יושפעו (שוב) באופן עמוק מהסגר הנוסף שמאיים על ראשינו, רק שהבעיה היא שמדובר באותו השליש. אז צריך לומר בהגינות שמדובר כנראה ביותר משליש, אבל כשמקבלי ההחלטות דנים בפנים חמורות סבר בסגר מלא־או־חלקי, לאזרח הממושמע לא נותר אלא לשפשף את העיניים מול הקלות הנונשלנטית שבה מכרסמים שוב ושוב בזכויותיו הדמוקרטיות.
רשויות השלטון בישראל לא מוכנות לאכוף בעקביות, בנחישות ובאופן מקיף את החוק על קבוצות ענק שמצפצפות לאור יום על הנחיות הממשלה ועל בריאות הציבור; חתונות גדולות, התוועדויות חסידיות, מוסדות לימוד פתוחים וצפופים - כל אלו ימשיכו להתקיים כנראה בין שיוטל ובין שלא יוטל סגר נוסף; ההפגנות הקדושות כמובן יתנהלו כסדרן; ונבחרי ציבור שיָפֵרו את ההוראות שהם־עצמם חתומים עליהן, יפרסמו דרך הדובר הודעת התנצלות לקונית.
אז במי יפגע הסגר השלישי? בפראיירים. אלה שכמו בסגר הקודם, גם הפעם יישבו בבית, יג'נגלו בטירוף בין ילדים בלי מסגרת לעבודה מהבית (לבני המזל שעוד יש להם עבודה), ידאגו ויתגעגעו להורים אבל לא יעזו לבוא לבקר, יתהפכו בלילות ללא שינה מחרדת הפרנסה ומכרסום הולך וגדל בבריאות הנפש, ולא יבינו איך - למרות המאמץ העילאי שלהם - הגרפים לא מראים ירידה תלולה וחד־משמעית במספר הנדבקים.
מדינת ישראל התברכה בפראיירים. המונים מכל העדות והמגזרים מוכנים שוב ושוב לחרוק שיניים, לנשום עמוק ולקבל על עצמם את המחיר הגבוה של הסולידריות והמאבק המשותף. היום שבו הם ירגישו מנוצלים ושאין משמעות להקרבה שלהם - הוא יום רע מאוד לעתיד הישראלי. סגר הוא פגיעה חמורה מאוד בזכויות האזרח, וכלי שאוי לנו אם יהפוך למובן מאליו במדינה דמוקרטית. הפגיעה הזו היא לגיטימית במצבים מסוימים ולזמן מוגבל, אבל רק אם היא נאכפת באופן ענייני ואפקטיבי על כל חלקי האוכלוסייה ללא הבדלי מגזר וייצוג פוליטי.
בהיעדר תוכנית עבודה מסודרת ומדידה של אכיפה, אין שום הצדקה לשמוט (שוב) את קרקע הפרנסה מתחת לרגליהן של מאות אלפי משפחות, לדחוף (שוב) אלפי משפחות ויחידים אל זרועותיהן המלאות של רשויות הרווחה ובריאות הנפש ולהגביל (שוב) את זכויותיהם הבסיסיות של מיליוני אזרחים. ציבור הפראיירים הישראלי הפך בשנה האחרונה לקצת יותר שחוק וציני, אולי כי הוא יודע שהוא ורק הוא (בפרפראזה על תירוצי השרה גמליאל) ישלם את הקנס.