כבר שנה שאיננו שומעים את קריאות הביניים של גאולה כהן ז"ל; קריאות הקרב שהחזירו מדי פעם את האמת ואת העקרונות לזירה הפוליטית. קשה לשכוח כיצד שיסעה את נאומו בכנסת של ראש הממשלה מנחם בגין, כשביקש ב־1978 את אישור המליאה להסכמי קמפ דיוויד, תשתית השלום עם מצרים. "יואיל היו"ר להגן עלי מפני הגברת גאולה כהן", פנה בגין אל יו"ר הכנסת יצחק שמיר בגבור מחאתה הקולנית. "ואני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה", השיבה ח"כ כהן ממקומה באולם. בחילופי הרטוריקה הזועפת הזו השתתפו שלושה: שניים, בגין ושמיר, מפקדי המחתרות אצ"ל ולח"י, וחברת לח"י אחת לשעבר, גאולה כהן.
איך נאמר - ורק בכוונה טובה: לצד הצער, במלאת שנה לפטירתה, צצה המחשבה כי צריך גם לדעת מתי להסתלק מן העולם. לו התארכו חייה בשנים נוספות, היתה נוכחת כעדה השומעת, הזועפת, בעודה צופה אל המתרחש בזירה. מי שקרעה לגזרים ב־1978 את הסכמי קמפ דיוויד, לא היתה מרפה גם היום מכמה נואמים, לו הציעו לפלשתינים הסכם הכרוך בוויתור על חבלי שומרון ויהודה. כאז כן עתה, לו רק היתה עימנו.
זה קרה פעם, כאמור, ובעיתוי מדהים, היסטורי. מנהיגים ואנשי שררה אחרים צריכים היום רק לברך על כי בימים אלה דמויות דוגמת גאולה כהן לא נוכחות במרחב הציבורי בכלל, ובמליאת הכנסת בפרט. לו היתה עימנו, היו מספקים לה סיבות רבות לזעוק ולהטיח ברבים ערכים שהושכחו.
אך נפקדותה מחיינו עתה אינה חרישית. היא בבחינת קריאת ביניים קולנית נוספת, שנועדה להזכיר אך בעיקר לזעזע. ספק אם אישיות כמותה היתה מסוגלת להשתלב בחיים הפוליטיים הגובים מחירים גבוהים מאלה הפעילים בזירה. פשרות המתחייבות מן הפוליטיקה לא היו לרוחה, כמובן. גם לא התגשמו התחזיות הקשות לקראת חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן.
אפשר לתהות: אילו היא וסיעתה היו מגיעות לכס השלטון, כיצד היו, למשל, מתמודדות אל מול הדרישות שהיו מציבים לישראל בוושינגטון? היא לא נאלצה לעמוד במבחנים המדיניים שחוו ראשי ממשלות. הסרבנות לפשרות הובילה אותה ואת חבריה להפלת ממשלת הימין בראשות שמיר. ברבות השנים, כך אמר לי בנה, השר הנגבי, הודתה כי בכך נעשתה טעות שהובילה להקמת ממשלה שחתמה על הסכם אוסלו. ואכן הצטערה והודתה במשגה.
כחברת מחתרת לח"י שילמה מחיר אישי כבד, לא יחיד: שבע שנות מאסר בכלא לנשים בבית לחם. על עצמה העידה: "אין לי כוח להיות עייפה". לא נחה בעת שניהלה מאבקים לוהטים על עקרונות ועל אידיאולוגיה. זו היתה שנה שבה נחסכה ממנה אכזבה על הנסיגה מהחלת הריבונות ביו"ש. בחייה, כל נסיגה, גם רעיונית, היתה בעיניה לקללה.
כמה חסרו השנה קריאות הביניים שלך, גאולה
יעקב אחימאיר
עיתונאי במשך כל ימי חייו, שדר רדיו וטלוויזיה בשידור הציבורי. שליח רשות השידור הראשון לוושינגטון ("בתחילת שנת 2020 פוטרתי מתאגיד השידור בלי שנמסר לי הנימוק לכך"). "משלב בטוריי זיכרונות ומסקנות מן העבר. מעולם הרהרתי בשינוי משלח ידי - עיתונות. וזאת אף שלא תמיד איכות העיתונות אצלנו ראויה וחפה מחסרונות".