לקראת יום המאבק באלימות כלפי נשים עלתה לדיון ציבורי, בין השאר, סוגיית האכיפה והיחס של בתי המשפט לחשודים ולנאשמים באלימות נגד נשים. ב"ידיעות אחרונות" אף יצאו במעין קמפיין המציג, תחת הכינוי המבטיח "פרויקט מיוחד", שורה של "שופטים רחמנים", כלומר כאלה שלדעת העיתון מקילים מדי בענישה. שמותיהם ותמונותיהם של השופטים המכהנים התנוססו על שער העיתון, לצד רשימת "פסיקות מקילות בולטות". לכל אלה הודבקו תגיות כגון "השופטים שמרחמים על גברים אלימים", "המשחררים הסדרתיים" או "דלת מסתובבת לעבריינים".
כולנו בעד ביקורת על מערכת המשפט, אבל יש הבדל בין ביקורת מקצועית לבין שיימינג תקשורתי, ש"הולך על הראש" וכולל תמונות ותיוגים נגטיביים. מה גורלו של הגבר הבא באולם של השופטים האלה, שעכשיו אולי מוכרחים להראות שהם "לא רחמנים" כמו שכתבו עליהם בעיתון? ואיך ינהגו עמיתים של אותם שופטים עם חשודים ונאשמים שיובאו בפניהם, אחרי שראו מה עלה בגורל חבריהם?
ולמה, אגב, לעצור באלימות נגד נשים? אפשר לעשות שיימינג לשופטים שמגלים אמפתיה יתרה לעברייני תנועה, כאלה שאולי עושים הנחה לחשודים ממעמד חברתי מסוים, או כאלה שרגישים מדי לזכויותיהם של נאשמים בטרור. בתחום האחרון, אגב, לא חסרות החלטות שערורייתיות שעוררו תגובות סוערות. כולנו זוכרים את השופט שזיכה את המחבל שפצע קשות את נירית זמורה, וניקה אותו מעבירת ניסיון רצח כי הסכין היתה קצרה מדי; את שופטי העליון שהקלו בעונשו של מחבל שהורשע בניסיון רצח וקיזזו לו שנת מאסר בנסיבות עלומות; או בית משפט שגזר, רק לאחרונה, עונש מאסר מגוחך על מחבל שדרס ופצע קשה שני לוחמי צה"ל. בהחלטות כאלה לא רק חיי אדם עתידיים נמצאים על הכף, אלא היכולת של מדינת ישראל להילחם בטרור בעוצמה. רוצים לדמיין את התגובה לקמפיין עם תמונותיהם של השופטים הללו תחת הכיתוב "הכירו את השופטים שמרחמים על מחבלים"? במקרים כאלה, ופחותים מכך, מתמלא השיח הציבורי בזעזוע מהחלשת שומרי הסף, זעם על ביזוי שלטון החוק והטפות נגד פגיעה במערכת המשפט - פרקטיקות המוצגות כזכר לתקופות אפלות. זהירות, תהליכים.
והנה במקרה זה, לא רק ששומרי הסף של המערכת לא נזעקו להגן עליה מפני "מתקפה", אלא שנציגת המערכת הבכירה, נשיאת ביהמ"ש העליון, מיהרה להסביר ש"שופטים עלולים לשגות" - במקום לזעום על סימון פופוליסטי של שופטים המכהנים תחתיה.
הקמפיין הזה עבר בשקט, אם לא בסוג של הערצה. מתברר שכשרוצים, מותר להוביל לינץ' ציבורי (מטאפורי, כמובן) בשומרי סף, ואפילו בשופטים. מתי? כשאנחנו נחליט. כשההחלטות שלהם נוגדות נורמות חברתיות, מוסריות או פוליטיות ש"אנחנו" דוגלים בהן. אז מותר לפקפק בפומבי ביושרתם ובהגינותם של שופטים ולאסוף עליהם פרטי רכילות, בלי לחשוב על שחיקת האמון הציבורי במערכת המשפט, ובלי לפחד ממציאות שבה שופטים חורצים גורלות של בני אדם כשהם חושבים על עמוד השער של העיתון.
