אפשר להירגע, מרצ לא תתפשר על ציוניותה 

מרצ קיימת בהרכבה הנוכחי כמעט 30 שנה, וכל השנים הללו היא ממלאת את תפקיד המשכוכית בפוליטיקה הישראלית. היא נראית כמו כבשים אחרות בעדר, אך עין חדה מבחינה בכך שהיא מובילה את הכבשים האחרות. במערכת הבחירות הראשונה שבה התמודדה כאיחוד של מפ"ם, רצ ושינוי, היתה סיסמתה "יומרץ רבין", וזהו התפקיד שהיא רואה לעצמה בממשלות המעטות שבהן השתתפה, ובמערכת הפוליטית בכלל.

רק בבחירות 1992 זכתה בהישג אלקטורלי בולט (12 מנדטים). לאחר מכן עזבו אותה רוב אנשי "שינוי", והיא זוכה כבר שנים רבות ב־5-6 מנדטים בבחירות. טענתו של אבי בראלי ("מרצ מחפשת את המחר", 29.11) כי המפלגה ירדה משום "שהמציאות הפריכה את התוכנית המדינית שהיא הציעה לבוחרים בישראל: חלוקה של הארץ לשתי מדינות על גבולות 1949", היא מופרכת.

ראשית, מרצ ירדה באופן משמעותי בפעם אחרת. היה זה בבחירות 2003, שבהן איבדה המפלגה ארבעה מנדטים, וזכתה בשישה מושבים בכנסת בלבד. זה קרה למרות כהונתו המרשימה של יוסי שריד כיו"ר האופוזיציה, ובעיקר - על רקע האינתיפאדה הקשה של אותן שנים. אבל הקביעה שלפיה התוכנית המדינית של מרצ "הוכחה" כמוטעית, משוללת כל בסיס מציאותי. די לקרוא את "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, על כל חולשותיה ובעייתיותה, כדי להבין עד כמה הקדימה מרצ את הגורמים האחרים במערכת הפוליטית, בהתוויית פתרון הקבע שיבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לדורות הבאים. 

התוכנית שהוגשה על ידי הנשיא האמריקני לפני פחות משנה, אומצה בהתלהבות על ידי ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, שהוא גם מנהיג הימין. לו הובאה לכנסת, היתה זוכה לרוב גדול. זוהי תוכנית לחלוקת הארץ לשתי מדינות, לא פחות ולא יותר. זה העיקרון שמרצ אימצה לפני עשרות שנים, כאשר הימין הניף את סיסמת "שלמות הארץ" ו"אף שעל". מי שתפיסתו המדינית קרסה לחלוטין הוא, בלי ספק, הימין.

ההסבר לגודלה הצנוע של מרצ, אף שהיא הובילה מאבקים רבים אשר אומצו לחלוטין על ידי המערכת כולה (בנושאי סביבה, זכויות האדם, שוויון מגדרי, זכויות הלהט"ב ועוד), הוא שהיא מעדיפה להיות מגדלור, מאשר להתפשר למען עמדות פוליטיות. זוהי עמדה עקרונית, לא פשוטה, שניתן לבקר אותה, אבל מי שמוביל דעות שאינן נמצאות בתחום הקונצנזוס, יודע מראש שלא יוכל להיות השלטון בעצמו - אלא מצפנו של השלטון.

מרצ היא מפלגה ציונית, המגדירה במצעה את ישראל כמדינת העם היהודי וכל אזרחיה, והיא מבינה כי אין דבר ציוני יותר מאשר להבטיח את אופייה הייחודי של ישראל באמצעות גבול בין ישראל לבין מדינה פלשתינית עתידית. אבי בראלי יכול להירגע - מרצ לא תתפשר על ציוניותה.