נגד כיוון הצנטריפוגה

ציר הנגד לאיראן מתייצב מול הממשל החדש בוושינגטון, כדי להשפיע על הרפובליקה האסלאמית, שנעה אל הגרעין • ובצה"ל כבר מתוכנן שת"פ מול המפרציות וסודאן - מאימונים צבאיים ועד סייבר

ביקורו של ראש הממשלה השבוע בסעודיה ופגישתו עם יורש העצר הסעודי זכו לתהודה תקשורתית רבה, אבל אפשר להעריך שהם לא היו ראשונים מסוגם. בעבר כבר נרמז כי אישים ישראלים ביקרו בממלכה, ופורסם כי גם מוחמד בן סלמאן (MBS) ביקר בישראל.

בירושלים ובריאד מוטרדים מכוונת ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין. רוחאני וראש הארגון לאנרגיה אטומית של איראן // צילום: אי.אף.פי

היחסים האלה - בדיוק כמו ההסכמים עם האמירויות ובחריין - נשענים על אינטרסים משותפים. לא אהבת מרדכי יש בהם, אלא בעיקר שנאת המן. גם מבלי להיות נוכחים בארמון של יורש העצר בעיר העתיד ניאום, סביר שאיראן עמדה במוקד השיחות.

בירושלים ובריאד מוטרדים מכוונתו המוצהרת של ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן. החשש הוא שדווקא כעת, כאשר הסנקציות הכבדות שהוטלו עליה הורידו אותה על הברכיים, היא תשוב ותזקוף ראש. זה עלול להתבטא לא רק בשיקום כלכלתה ההרוסה, אלא גם בהאצת התעצמותה הצבאית ובהיקף הסיוע שהיא מעניקה לבני החסות שלה בתימן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה.

מבחינת הציר המתון באזור - שישראל וסעודיה מובילות - מדובר בתסריט אימים, כפי שנחשף כעת. "הסכמי אברהם" אפשרו לגבש, לראשונה, מזרח תיכון אחר: כזה שהטובים והרעים בו ברורים לגמרי, ומול חצי הסהר השיעי האיראני, שמתחיל בתימן ומסתיים לחופי הים התיכון, מציבות המדינות המתונות ציר נגדי, שמתחיל במפרץ הפרסי ומסתיים בישראל, ואפילו צפון־מערבה ממנה.

נראה שהציר הזה, שאליו שותפות מדינות המפרץ, מבקש כעת להתייצב כגוש אחד מול הממשל החדש בוושינגטון, ולנסות להשפיע באמצעותו על הסוגיה האיראנית. ההעדפה הראשונית של מנהיגי הציר היא שלא יהיה הסכם חדש ואיראן תישאר מרוסקת כלכלית תחת סנקציות כבדות, אבל כהעדפת־משנה ייעשה ניסיון להשפיע על וושינגטון להשיג הסכם טוב יותר מזה שארה"ב פרשה ממנו תחת ממשל טראמפ. 

רבים בישראל ובמערב סבורים כי הסכם, כשלעצמו, אינו בהכרח רע. בלעדיו מתקדמת איראן בחודשים האחרונים באיטיות אל הגרעין, וכבר רשמה שש הפרות בולטות של ההסכם, אם כי היא נזהרת מלשבור את הכלים ולכן גם נמנעת בינתיים מלעבור לרמת העשרה גבוהה יותר שתקרב אותה אל הפצצה.

הדילמות של קטאר ועיראק

אם אכן יחודשו השיחות עם טהרן, השאיפה תהיה לקבוע בהסכם החדש פרק זמן ארוך יותר מ־15 השנים שבהן נאסר על איראן לקדם את פרויקט הגרעין שלה, וכן להגביל אותה בתחומי המו"פ הגרעיני, פיתוח וייצור הטילים ארוכי הטווח ויצוא הטרור. איראן תתנגד לכל אלה, וכבר הבהירה כי תסכים לחזור רק להסכם המקורי, אולם ספק אם הכוח אצלה: במצבה הנוכחי היא תעשה הכל כדי להפיח חיים בכלכלתה המרוסקת.

מהסיבה הזאת תתלבט איראן לפני שתחליט אם לנקום באמריקנים ביום השנה הראשון לחיסולו של קאסם סולימאני. לכאורה, המועד (3 בינואר) אידיאלי מבחינתה: וושינגטון כבר תתמרק לקראת חילופי השלטון, טראמפ יהיה כבול מלהגיב כדי שלא להותיר אחריו תסבוכת צבאית, וביידן עוד לא יישב בחדר הסגלגל. ועדיין, זה יהיה הרפתקני מדי עבור טהרן, ובעיתוי בעייתי; לא רק עקב רצונה לחזור להסכם הגרעין, אלא גם זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות באיראן (שייערכו במאי), ובהן ייבחר יורשו של חסן רוחאני, שיעשה הכל כדי להותיר אחריו מורשת פייסנית, שהסכם הגרעין הוא גולת הכותרת שלה.

את זעמה עשויה איראן לנסות לכלות, בקטן, בישראל. הימים האחרונים היו מתוחים יחסית בגבול הצפון. מאז התקיפה החריגה בהיקפה של חיל האוויר בשבוע שעבר, נשמרת בגזרה כוננות גבוהה לאפשרות של תגובה איראנית. יכולותיו של כוח קודס אמנם מוגבלות בסוריה ביחס לשאיפות המקוריות של סולימאני, ועדיין - בישראל לוקחים אותו ברצינות מלאה, וגם דאגו להעביר מסרים ברורים לכל גורם אפשרי באזור כי התגובה הישראלית על פגיעה בה תהיה לא פרופורציונלית.

הנמען העיקרי של המסרים האלה, לצד איראן, הוא נשיא סוריה אסד. בשנה שעברה ביצע חיל האוויר רצף תקיפות בדמשק; אסד, שזקוק לשקט כדי לקדם את מאמציו לשקם את ארצו, התעמת אז לראשונה עם האיראנים ודרש מהם להפסיק לפעול בעיר, כדי שלא לפגוע באינטרסים שלו.

האיראנים נעתרו אז, אבל חזרו כעת. אסד, שתלוי בהם כלכלית וגם פסיכולוגית (הם היו הראשונים שנזעקו להגן עליו בראשיתה של מלחמת האזרחים), יצטרך לקבל לצד המקל גם גזר משמעותי כדי שיסכים לפרק את השותפות איתם. הפרס העיקרי שהוא חושק בו הוא הסרת החרם האמריקני, שבמרכזו התביעה לסילוקו.

על פניו מדובר בצעד לא מוסרי: אסד הוא רוצח המונים ושותף בכיר בציר הרשע, ואין סיבה להקל עימו. אבל המציאות סבוכה יותר, ובמארג האינטרסים של המזרח התיכון שנרקם כעת, ייתכן שאפשר יהיה לגלגל מהלך אזורי שיכלול את הסרת הסנקציות האמריקניות, ובהמשך לכך השקעות נרחבות של מדינות המפרץ שיאפשרו לסוריה להשתקם ולהוציא ממנה (בהסכמה) את הכוחות הזרים - האמריקנים, וגם האיראנים.

ספק אם עסקה כזאת היתה אפשרית בעבר, אבל כפי שהוכח לא פעם באחרונה - האידיאולוגיה באזור מתה, ונותרו רק האינטרסים. ובבחירה בין איראן לכסף הגדול - כשרוסיה תצדד במובהק בצד של הכסף - יתקשה אסד לבחור במודע להישאר עני ובסכנה.

אגב, לא רק סוריה עומדת כעת בדילמה מול הציר האזורי החדש. גם קטאר רוצה לפתוח דף חדש ביחסיה עם המערב ועם שכנותיה־יריבותיה במפרץ, וגם עיראק נזהרת שלא להתמסר לחלוטין לאיראן, ומשמרת מדיניות של חצי־חצי: רגל אחת במזרח, ורגל אחת במערב, לצד האמריקנים ובעלי בריתם באזור.

להילחם יחד בטרור

ההתכתשות הפוליטית בין הליכוד לכחול לבן גרמה השבוע לפחות לשתי תקריות בעולמות הביטחון: ההנחיה למזכירו הצבאי של ראש הממשלה שלא לדווח למפקדיו בצה"ל על הצטרפותו לנסיעה לסעודיה, והווטו שהטיל שר הביטחון על צירופם של קציני צה"ל למשלחת שיצאה לסודאן.

החיכוכים בין נתניהו לגנץ מונעים בשלב הנוכחי גם מגעים ישירים בין הממסדים הביטחוניים והצבאות של ישראל, האמירויות, בחריין וסודאן. ולמרות זאת, בצה"ל התוכניות לשיתופי פעולה כבר הוכנו. מול המפרציות מדובר על שורת נושאים ארוכה, משיתופי פעולה (בעיקר בסוגיות הגנתיות משותפות מול איראן), דרך אימונים צבאיים משותפים (סביר שבהתחלה בים התיכון ובהמשך במפרץ) ועד לסוגיות של יצוא ביטחוני וטכנולוגיות מתקדמות (מסייבר ועד לחלל).

מול סודאן העניינים סבוכים יותר, ולא רק כי היא עדיין מוגדרת כמדינה שתומכת בטרור, אלא כי מדובר במדינה נחשלת ולא יציבה, שמדיניותה עשויה להתהפך ברגע. לכן הפעילות הביטחונית מולה תהיה מצומצמת, ותתמקד באימוני לוחמה בטרור, הכשרות וקורסים שונים, ואפשר שבעתיד גם בשיתופי פעולה שיקלו את הפעילות של חילות הים והאוויר בים האדום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו