משבר הקורונה הכניס את השמאל הכלכלי לתזזית התקופתית של "קץ הקפיטליזם". זו מגמה החוזרת על עצמה אחת לכמה שנים, כמו במשבר הגדול של 2008, במשבר הדוט.קום ובאירועים דומים אחרים. הרגשה ש"הנה זה בא", הקפיטליזם נקלע למשבר יסודי, וסוף־סוף יהיה אפשר לכונן סדר "אחר".
אחד ממובילי השיח הזה בישראל הוא מכון ון ליר בירושלים, שהצהיר כי "זה הזמן לפוסט־קפיטליזם". "הקפיטליזם נמצא במשבר מתמשך שנראה כי אין ממנו מוצא", מסבירים במכון ון ליר, "זה הזמן לקדם אלטרנטיבות מהותיות לחיים אחרים, חופשיים ושוויוניים יותר... לדמיין ולהוציא אל הפועל פרויקט פוליטי, כלכלי ותרבותי חלופי". מילים יפות ומושכות את הלב, שלא אומרות הרבה. מי לא רוצה "חלופות" שיביאו לחיים "חופשיים" וטובים יותר?
חלופות לקפיטליזם אינן דבר חדש, וכך גם השיח התקופתי על "משבר הקפיטליזם" והפנטזיות על דבר מה שנמצא "מעבר לו". למעשה, אלו רעיונות ישנים מאוד, המהווים חלק מרכזי בחשיבה המרקסיסטית. המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס, מסמך היסוד של הסוציאליזם, חזה כבר לפני כ־150 שנה את הקץ הבלתי נמנע של הקפיטליזם: "הבורגנות מייצרת קודם כל את קברניה שלה. כיליונה וניצחונו של הפרולטריון - משניהם כאחד אין מפלט". 150 שנות המתנה למות הקפיטליזם והספדים ברוח מניפסט ון ליר.
אך מה החלופה של הקפיטליזם? מה יהיה באותו עולם חדש ו"פוסט־קפיטליסטי"? כפיר כהן לוסטיג, אחד מחוקרי המכון, פירט במאמר שפורסם ב"הארץ": "ניתוק הקשר בין עבודה ככורח ותגמול, שבוע עבודה קצר, הכנסה בסיסית אוניברסלית, דיור אוניברסלי, רפואה ציבורית, דמוקרטיזציה מלאה של ההון ומקומות העבודה". זה לא הכל: "פוליטיקה פוסט־קפיטליסטית" תביא ל"בנייה של שירותי רווחה אוניברסליים. בעולם כזה יהיה לנו את כל מה שאנחנו צריכים עוד לפני שאנחנו יוצאים לעבודה".
הכל כמובן נפלא, רק שהוא לא מפרט מהיכן יגיעו המשאבים ואיך זה יעבוד. מה יגרום לבני אדם לעבוד שלא למטרות רווח? כיצד נממן שבוע עבודה קצר? וקשה יותר: כיצד נמנע מיזמים ומבעלי הון לעזוב את הארץ ולהגר למדינה יותר ידידותית לעסקים?
על השאלות הללו אין מענה, אבל התשובה פשוטה: בסופו של דבר, "מישהו" יצטרך להחליט, ולחייב את כל השאר לשתף פעולה. בקיבוצים קראו למישהו הזה "מזכירות", וברמה הלאומית יקראו לזה "מדינה" או "ממשלה". במילים אחרות: אי אפשר לאמץ חזון פוסט־קפיטליסטי בלי להיקלע למחוזות של פוסט־חופש. אין זה מקרי שלוסטיג מתאר את העבודה במונחים של כפייה ממשלתית כ"מס זמן או שירות לאומי גלובלי".
המניפסט הקומוניסטי כולל את שני השלבים הללו באופן מוצהר: הבורגנות הביאה את "התחרות החופשית" ויחד עימה את "החוקה החברתית והמדינית ההולמת אותה". הדרך היחידה להחליף את "החוקה החברתית" של הבורגנות כרוכה בהחלפת התחרות החופשית שהיא יצרה, ואין זה מקרי שהמניפסט הקומוניסטי יתגשם רק באמצעות מהלכים להלאמה ולריכוז הכוח הכלכלי בידי המדינה: הפקעת קרקעות, הלאמת תעשייה, ריכוז האשראי, "חובת עבודה אחת לכל" וכן הלאה. ככה זה: אין חופש בלי קפיטליזם, ואין "פוסט־קפיטליזם" בלי שעבוד.
X
