"אנחנו המהפכה"? אתם הבועה!

ביום ראשון השבוע שודר סרטו המדובר של מאור זגורי "אנחנו המהפכה" (ערוץ 12), שכבר זכה לביקורות ולדיון ערני. הסרט מתאר שלושה צעירים שנקלעו לפיגוע: חרדי קיצוני יורה מנשק צרורות בקהל שנאסף להפנינג מחאה של קהילת הלהט"ב. מכאן ואילך העלילה מתגלגלת למחוזות מעניינים, הכוללים את מיטב הרפרטואר של הברנז'ה: משולש רומנטי, סקס, בגידות, קיטש ומחאה־מהפכה. אחד מגיבורי הסרט הוא השחקן מאור שוויצר ברדוגו המגלם את דמותו של מיכאל, חייל בשירות סדיר, סטרייט ממשפחה מזרחית־מסורתית־דתית, שניתן להבין כי הוא ימני. מיכאל, מתוך אינסטינקט, נחלץ להגן על המפגינים מפני המפגע. הסרט מאיר את מעלתו של מיכאל אך מדגיש את היותו גס רוח, טיפש ואימפולסיבי, החושק בצעירה נינה (אגם רודברג). מיכאל מוגחך ומולעג. 

את רצף העלילה קוטעים הבזקים של מחאות וביקורת כלל־חברתית: מחאת יוקר המחיה (קיץ 2011), מחאת צעירי העדה האתיופית (קיץ 2019), וסצנת דיאלוג בין מיכאל לאביו על אודות הגזענות אשכנזים־מזרחים שהם חווים בשכונת מגוריהם. מה הקשר? אין קשר, אבל מסורת זו מסורת, והיוצר רואה צורך להדהד את הערכים והחומרים של תעשיית הקולנוע: עיסוק אובססיבי בגזענות ומחאה נגד היררכיות חברתיות. ואכן, זגורי בונה קולאז' של סצנות שהקשר ביניהן מופרך בעליל, אבל כולן משרתות את הרעיון, ועל הדרך מקעקעות את ערכי המחנה השמרני בישראל: לאומיות, מסורת ומשפחה. הנה, למשל, אמירה "מרשימה" המושמת בפיה של נינה היפהפייה: "אני בת לשני גברים הומואים, ואותי חינכו שלא המשפחה חשובה אלא האהבה חשובה!" 

אמירה זו, לכאורה פשוטה וישירה, משוקעת בתבנית מתוחכמת: "אנחנו המהפכה" שייך לז'אנר מתפתח שבו היוצר מנסה לחנך את הצופים. סרט נוסף בולט מהז'אנר הוא "שושנה חלוץ מרכזי" (2014), המתאר אוהדי בית"ר ימנים־עממיים כטיפוסים מפגרים חברתית, חסרי מודעות, שטופי שנאה כלפי להט"ב. אבל ביד אמן (הבמאי) הם הופכים "נורמליים", ואף זוכים להערכה משעה שהתפכחו והכירו בערכים פרוגרסיביים. 

האסטרטגיה העיקרית המנחה את סרטי הז'אנר היא מהלך כפול: מצד אחד, היוצרים מוקיעים ומדירים ערכים שמרניים; מצד שני, הם מכילים ומחבקים יחידים, נציגי קהילות שמרניות, תוך דאגה לערטל אותם ממסורתם "הפרימיטיבית". הטקטיקה המקובלת היא לשלוף נציג מובהק של המיעוט (סמל, לרוב צעיר ויפה) ולהציב אותו בפרונט באור חיובי, וכך לספוג ולנכס את הסמל אל המחנה "הנכון" (קואופטציה). בסצנת הפתיחה של הסרט מופיעה הסלבריטאית־הדוגמנית האתיופית, טהוניה רובל, באופן מחמיא: צלמת תל־אביבית שעתידה לפניה, המוצגת באור מקצועי ואינטליגנטי. המניפולציה: היוצר־מחנך מאיר את נציג המיעוט באור חיובי, ובו בזמן מסרס אותו ממורשתו, סיבת קיומו: משפחה, לאומיות ומסורת עדתית. 

מובן מכאן ש"המהפכה" שחברי הברנז'ה מעלים על ראש שמחתם לא מגיעה מהעם אלא מהאמ־אמא של האליטה המתיימרת לדבר בשם העם, ועל הדרך מסרסת אותו. השאלה הנשאלת היא: איך ערימת הקש הזו משודרת בפריים טיים בערוץ פופולרי? הנוסחה המקובלת בקרב המיליה היא פשוטה: תקדם את הערכים "הנכונים" ותקבל אשראי נדיב מהברנז'ה, אפילו כאשר המבקרים (כמו במקרה הזה) קוטלים אותך. אתם המהפכה? אתם הבועה!