איינשטיין והציונות: "הוא לא זכה"

השבוע מוצג בארץ סרטהּ התיעודי של ג'וליה נוימן, "אלברט איינשטיין: מהפכן", המהלל את פעילות הפיזיקאי הנודע כאקטיביסט פוליטי. הדיון שהתפתח סביב הסרט מזכיר לנו עד כמה הרעיון הרווח במחנה השמאל, הרואה בלאומיות היהודית ביטוי למיליטריזם וגזענות, הוא ישן נושן. עוד בטרום העצמאות הם שללו את זכותו של היהודי לחתור לכינונה של ישות מדינית עצמאית. המתעדים שלהם כיום סבורים כי הם היו שבורי לב נוכח העובדה כי ישראל עצמאית, ובעלת צבא חזק המגן על אזרחיה. 

איינשטיין הכתיב לתנועה הציונית אוטופיה שהיתה מחסלת כל סיכוי לקיומה. מצד אחד האמין שארץ ישראל צריכה לשמש מפלט ומרכז תרבותי עולמי ליהודים. מאידך, "לדעתו זה לא רעיון טוב שישראל תיהפך למדינה רגילה, עם צבא ומערכת מפלגתית־פוליטית". מי ישמור על אזרחיה? כיצד יבואו לביטוי הרעיונות לעצב בה חיים תוססים ללא מערכת פוליטית? למעשה, איינשטיין אמר כך: בואו נמשיך את הגלות בארץ ישראל. מכאן קצרה הדרך למסקנה של יוצרת הסרט התיעודי עליו (בראיון ל"הארץ"), כי "אם איינשטיין היה זוכה לראות את מדינת ישראל היום, אני מניחה שהיה שבור לב, כי הוא לא חשב שיהודים צריכים ללכת לכיוון מיליטריסטי".

עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה בינואר 1933, פעל איינשטיין בתוקף לסלק את יהודה לייב מאגנס מכהונתו כקנצלר האוניברסיטה העברית. הוא ראה בו מנהל הנתמך על ידי התרומות של יהודי ארה"ב העשירים, שאת האוניברסיטאות בה לא העריך. הוא מתח ביקורת פומבית חריפה על הניהול באוניברסיטה העברית מעל דפי ה"פלשתיין פוסט" (19.04.1933) וה"ג'ואיש כרוניקל" (28.04.1933). התבטאות פומבית זו נראתה לחיים ויצמן בלתי צודקת. במכתב ארוך ומנומק דרש מהפיזיקאי הדגול שיחזור בו מדבריו. ויצמן חש כי בשעה שעולים הנאצים לשלטון בגרמניה, היתה פעולתו של איינשטיין בבחינת מהלומה לכל אלה שביקשו להנהיג את הרפורמות הדרושות באוניברסיטה. בגרמניה החל תהליך שיטתי של גירוש חוקרים יהודים ממשרותיהם האקדמיות על ידי הנאצים. 

ההיסטוריונית שולמית וולקוב קבעה כי בתוך זמן קצר פוטרו כ־30 אחוזים מן הסגל האקדמי במדעי הטבע; יותר מ־40 אחוזים מן הרופאים בפקולטות לרפואה, וכמעט 50 אחוזים מן המתמטיקאים. 

ויצמן רתח מזעם במיוחד כשנודע שאיינשטיין מוכן לתת את ידו "לאיזו תוכנית מטופשת להקים אוניברסיטה ליהודים אי־שם באירופה. תוכנית שאפילו היה לה אי־פעם סיכוי קלוש ביותר להתגשם, לא תוכל להיות אלא מחנה ריכוז מדעי לפליטים מגרמניה. רעיון נואל ומזיק במידה שווה". ויצמן הבין כי מהלך זה של איינשטיין יפגע בנכונותם של מדענים מהשורה הראשונה להגיע לארץ ישראל, ובמכתב לידידו המדען ז'אק אררה הגדיר כך את התנהגותו של איינשטיין בתקופה כה הרת גורל: "דומה שאיינשטיין נכנס להלך רוח של פרימדונה שמתחילה לאבד את קולה!".

הניהול המדעי של מכון דניאל זיו, שלימים היה למכון ויצמן למדע ברחובות, הוצע תחילה לגדול המדענים היהודים בעולם, פרופ' אלברט איינשטיין. כך כתב אליו מנהיג הציונות, ד"ר חיים ויצמן: "ידידי היקר מכבר, אתה אינך זקוק אלא לנייר ולעיפרון, ואלה אני יכול לספק לך [...] אסתלק מראשות המכון ואתה תיכנס במקומי, ואני אעזור לך בעבודה". איינשטיין סירב.

רעייתו של ויצמן, ורה, שמאיר וייסגל, ממייסדי המכון, כתב עליה כי הציונות שלה עד למותו של ויצמן היתה "צנומה", סיפרה בזיכרונותיה כי היתה משוכנעת שאיינשטיין היה מוכן לקבל את ההזמנה, אלא שרעייתו הניאה אותו מכך. איינשטיין פנה לארה"ב והשתקע במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון, שם היה, לדעתה של ורה, איש חולה ומאוכזב שפעל בסביבה נוכרית, "הוא הזקין במהירות". לדעתה "ארץ ישראל היתה נותנת צֳרִי על נפשו הפצועה". היא סיכמה את תפיסתה הביקורתית על סירובו של איינשטיין להשתקע בארץ ישראל במילים: "הוא לא זכה".