המקארתיזם חוזר

בישראל יש חקיינות פרובינציאלית, תולדת רגשי נחיתות של יהודים. נושאים אצלנו עיניים אל המערב ללמוד הִלכות דמוקרטיה ליברלית. לכן יקרה פה מה שקורה בארה"ב, ועכשיו רווחת שם תורה ליברלית חדשה ופוסט־מודרניסטית: אנחנו מאמינים בחופש הדיבור; לכן, חשוכים שכמוכם, נא לסכור את פיכם. אחרת חברות הטכנולוגיה הגדולות יצנזרו אתכם והעיתונות "המכובדת" ורשתות הטלוויזיה העיקריות לא ידווחו, כדי לא להפיץ את דעותיכם הבלתי־תקינות־פוליטית. 

השפל ב"ליברליזם" האפל הזה אירע בדיווח הממוזער והמניפולטיבי על הטענה שביידן תלוי על מחזיק המפתחות של סין וכרוך בה בקשרי ממון וביחסי סחיטה פוטנציאליים. בתקשורת האמריקנית גם שיקרו בפשטות ודיווחו ללא כל בסיס, בהיפוך למציאות, שרשויות המודיעין האמריקניות מעריכות שהסיפור הוא ספין רוסי. כאשר ראש המודיעין הלאומי שלל את הדיווח, הן לא התרגשו. משפחת ביידן שתקה בנוחיות באין חוקר. טוויטר־פייסבוק המשיכו לצנזר. גוגל המשיכה לדכא תפוצה. רשתות העיתונות והטלוויזיה חסמו "שקרנים" ו"שירתו" את הציבור באזהרות מפני מנהיגם, נסיך האופל טראמפ. באווירה שכזאת ובזחיחות, זמן קצר אחרי שהצטייר ניצחון דחוק לביידן, קראה חברת קונגרס רדיקלית מהמפלגה הדמוקרטית של ניו יורק להכין ארכיונים של עדויות מרשיעות על מי שהעזו לתמוך בטראמפ ועכשיו כנראה יתחבאו, ולהשתמש ברשימות שחורות כדי להדיר אותם משיח ציבורי "ראוי". המקארתיזם חוזר, הפעם משורות המפלגה הדמוקרטית.

ואכן, החקיינים הישראלים לא איחרו ומיהרו לדבר גם אצלנו על החשכת המסך לפוליטיקאים סוררים ועל פיטורי עיתונאים בעוון ימניוּת. יתחילו עם יעקב ברדוגו, שמעון ריקלין ואבי רצון, ויעברו לעמית סגל ואילה חסון, ולבסוף לקלמן ליבסקינד החביב־לרגע. אין הרבה. ואיך "ישראל היום" יטופל? אולי בדרך שרשת פוקס טופלה בארה"ב. מה שנקבל הוא תקשורת אחידה עם פחות ופחות "הפרעות" בדמות ידיעות או דעות שיכונו מעכשיו "שקרים". 

הקרקע בשלה לזה אצלנו, היכן שהיועץ המשפטי משלח משטרה בשכנים מעצבנים ובפוליטיקאים חצופים, היכן שהפרקליטות מסתירה חדירה של כנופיית פשע אל שורותיה הבכירות והתקשורת מרוממת עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', המתגאה בהסתרת מידע חיוני מהציבור, או כמו נחום ברנע שעליו נטען שהוא עושה זאת בחשאי. אז לא מפתיע למצוא בעיתון מכובד מבקר טלוויזיה קצת פחות מכובד או עיתונאי כמו רביב דרוקר הדורשים שיצונזרו דברי ראש הממשלה. גם עורך דין נכלולי, על פי עדותו־שלו, לוחם עז בשחיתות במינוי עצמי, קורא לסתום פיות. הכל בשם האמת. מבצבצת כאן המנטליות הקומוניסטית הזכורה לרע. 

אכן, השקר הוא שקר. האמת היא אמת. אבל מי יכול לומר ביושר שהוא הבעלים של האמת? מי שרוצה להיות ריבון על חייו ועל החברה שלו חייב לחשוד בכל מתחזה שתלטני שכזה. אנחנו מעוניינים לשמוע שקרים, טעויות ואמיתות ולברור ביניהם בעצמנו, ללא מתווכים פטרונים ש"יגוננו" עלינו מפני דעות "לא נכונות". רבנים החרימו את "השקר" של שפינוזה. אתיאיסטים משתיקים את "השקר" של הרבנים. הכנסייה דרשה מגלילאו לחזור בו מ"השקר" שלו. אבל לאיש אין חזקה על האמת, גם לא למתנשאים להחזיק בה מפני שהם נציגי המוסר, הדת, ההשכלה, הקִדמה, מעמד הפועלים או "האחר הקורבן".

החשש מפני המתיימרים להחזיק בידיהם גלאי שקר אידיאולוגי או דתי הוביל דמוקרטיות להימנע מאיסור חוקי של השקר. בספרד של האינקוויזיציה וברוסיה הקומוניסטית היה אסור לשקר, והן היו ממלכות של רשע וכזב. רק בשיח מגוון אפשר לברר את האמת, ושיח מגוון כולל גם מה שנראה לנו כמו שקר וייתכן שיתברר שהוא אמת. הציבור "הפשוט" יכול להיתפס לשקרים, ויותר ממנו אינטלקטואלים, הנוטים להתאהב בשקרים כאילו־מורכבים ו"נכונים פוליטית". אבל אין לזה תרופה בצנזורה שתלטנית של עיתונאים כמו דרוקר. כי התרופה תהרוג את הדמוקרטיה, ליתר ביטחון, כדי להציל אותה מ"המחלה".