ניצחון ביידן: על מסלול התנגשות

ניצחון ביידן לא מבשר טובות לגבי שימור ההישגים שאליהם הגיע קודמו בתפקיד • כדי לשמור על האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים, תידרש ישראל לשיעור קומה ולכושר עמידה בלחץ 

 

על פי סקר שפורסם ערב הבחירות בארה"ב, 70 אחוזים מיהודי ישראל תמכו בנשיא דונלד טראמפ, 13 אחוזים תמכו בסגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, והשאר לא החליטו. סיבת התמיכה הגורפת אינה אופיו הלוחם והמרדני של טראמפ אלא מה שנתפס בעיני תומכיו כמדיניות מאוד טובה עבור ישראל ועבור שלום האזור כולו. זה לא אישי, זה מהותי. 

מדיניותו כלפי ישראל ברורה ולא תשתנה מהותית בזכות בעל תפקיד כזה או אחר. ביידן // צילום: אי.אף.פי

בעוד הציבור הישראלי שופט את המנהיגים האמריקנים לפי המדיניות שלהם ופחות עוסק באישיות שלהם, התקשורת הישראלית, ובמידה משמעותית גם הסגל המדיני־ביטחוני והפוליטיקאים שלנו, עסוקים מאוד בשאלות אישיות.

כמעט מייד לאחר שיצאו ההודעות מרשתות הטלוויזיה (אם כי לא מוועדות הבחירות או כל מוסד רשמי אחר) על כך שביידן ניצח את טראמפ, התחילו ה"מומחים" אצלנו להעלות שמות של מועמדים אפשריים לתפקידי מפתח במערך החוץ והביטחון של הממשל האמריקני החדש, כאילו גורל יחסי ישראל־ארה"ב ייחרץ על פי זהות מזכיר המדינה הבא.

ובכן, לא כך הדבר. מדיניותו של ביידן בכל הקשור אלינו כבר די ברורה והיא לא תשתנה בצורה מהותית, רק אם אישיות עוינת פחות או יותר כלפי ישראל תמלא תפקיד כזה או אחר. אנחנו יודעים זאת משני מקורות. ראשית, ביידן ואנשיו, לרבות סגניתו קמאלה האריס, כבר פירטו את קווי המדיניות שלהם כלפי ישראל וכלפי המזרח התיכון לא פעם ולא פעמיים. 

המקור השני הוא המפלגה הדמוקרטית. במיוחד בעקבות ההפסדים שהדמוקרטים ספגו בבחירות לבית הנבחרים בשבוע שעבר, המחנה "המתון" בראשות אנשים כמו ראש עיריית שיקגו לשעבר, רם עמנואל, והמחנה הפרוגרסיבי בראשות חברת הקונגרס הצעירה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, נמצאים במאבק כוחות משמעותי. אבל התוצאה לא תשפיע על מדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון.

הסעודים על הכוונת

על פי הדברים שביידן ואנשיו כבר הבהירו, נקודת הפתיחה של מדיניות ממשלו במזרח התיכון תהיה נקודת הסגירה של ממשל אובאמה, ולא של ממשל טראמפ שאותו הם רואים כחסר לגיטימיות שראוי לשכוח מה שיותר מהר. 

ביידן התחייב להחזיר את הפלשתינים למרכז הבמה, ולחדש את התמיכה והסיוע האמריקני לרשות הפלשתינית. טראמפ ביטל את הסיוע האמריקני לרש"פ משום שהיא מזרימה מאות מיליונים מדי שנה למחבלים. טראמפ גם סגר את נציגות אש"ף בוושינגטון עקב מימון טרור בידי הרש"פ. ביידן התחייב לפתוח אותה מחדש. 

ביידן גם מחויב להעביר סיוע הומניטרי לעזה, דבר שיחזק את משטר חמאס התלוי כיום במזומנים מקטאר. 

בכל הקשור לפלשתינים, נקודת הסגירה של ממשל אובאמה היתה העמידה האיתנה והעיקשת של הממשל מאחורי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2234 מדצמבר 2016, שמכנה את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בירושלים וברמת הגולן "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי", וקובעת שהיישובים הישראליים באזורים הללו נטולי חוקיות.

הכרזת מזכיר המדינה מייק פומפאו מלפני שנה כי ההתיישבות הישראלית אינה בלתי חוקית, באה כדי לבטל - לפחות בכל השייך לארה"ב - את החלטת 2234. ברור שממשל ביידן־האריס יתעלם מהודעתו. הרי הנשיא הבא, סגניתו ואנשיהם כבר הבהירו שיחדשו את הדרישה של ממשל אובאמה להקפאה מוחלטת של הפעילות ההתיישבותית של ישראל ביו"ש, ואגב כך בירושלים המאוחדת.

אשר לירושלים, אמנם ביידן אמר כי לא יסגור את השגרירות בבירה, אבל הוא כן אמר שיפתח מחדש את הקונסוליה אמריקנית בעיר לטובת הפלשתינים.

ביידן אמנם בירך על "הסכמי אברהם", אולם אנשיו תוקפים אותם. כך, למשל, עשה השבוע טומי וייטור, שכיהן כדובר המועצה לביטחון לאומי של אובאמה. וייטור טען שלא מדובר בהסכמי שלום כי אם באמצעי של האמירויות להשיג מטוסי F-35 מארה"ב כדי לנצח את משטר החות'ים הנשלט בידי איראן בתימן. ביידן ואנשיו מפגינים עוינות קשה כלפי ערב הסעודית ומתחייבים להסיר את התמיכה של ממשל טראמפ במלחמה שמנהלים הסעודים נגד החות'ים. 

עמדה זאת אינה עניין של מה בכך. היא תוביל בהכרח לפיצוץ בין וושינגטון לערב הסעודית משום שהסעודים לא יכולים להשלים עם משטר החות'ים, שמהווה איום קיומי על מדינתם. מבחינת בית המלוכה, דרישה אמריקנית להפסקת המלחמה איננה אלא דרישה אמריקנית שהמשטר הסעודי יאבד עצמו לדעת. על כן, במקום לסור למרות וושינגטון, הסעודים ככל הנראה ינטשו את ארה"ב לטובת סין.

הממשל העוין ביותר שידענו

אשר לאיראן, ביידן התחייב לפעול במהירות להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן. מתפרסמות גרסאות שונות לגבי איך הנשיא הבא מתכוון לעשות את זה. אבל מבחינת האייתוללות באיראן, המצב אידיאלי. ביידן מחויב למדיניות פיוס כלפיהם ויהי מה, ועל כן, מרחב התמרון שלו במשא ומתן יהיה מינימלי.

קווי המדיניות המוצהרים הללו מקובלים ונתמכים בהתלהבות בידי כל המועמדים הפוטנציאליים למשרות בכירות בממשל ביידן. ההבדל בין שני המועמדים המובילים לעת עתה למשרת מזכיר המדינה למשל - ה"מתון" טוני בלינקן, ששימש סגנו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, וה"רדיקלית" סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של אובאמה - הוא כמו ההבדל בין מרצ לרשימה המשותפת. לשניהם אותה מטרה אבל לפעמים קולו של הראשון ערב יותר משל השני.

וגם אם העניינים יסתבכו, ויהיה צורך לחשב מסלול מחדש מצידו של ביידן - נניח אם איראן תבצע פיגוע טרור גדול, או תפתח במלחמה עם ערב הסעודית וישראל - יתקשה מאוד הנשיא הנבחר לשנות כיוון. וזאת משום שהמדיניות הפרו־איראנית והאנטי־ישראלית שהוא מתווה אינה עניין של שיקולים מדיניים אלא פוליטיים ואידיאולוגיים פנימיים. המפלגה הדמוקרטית ככלל עומדת כיום מאחורי המדיניות הזאת. והמפלגה לא תעבור בשקט על שינוי מהבית הלבן.

ההתעסקות ביועצים מסיטה את תשומת ליבנו מהיכן שהיא צריכה להיות. יהיו יועציו הקרובים של ביידן בענייני חוץ וביטחון אשר יהיו, כנשיא שיפתח את מדיניותו במזרח התיכון מהנקודה שבה סיים אובאמה את נשיאותו, ממשל ביידן יהיה הממשל העוין ביותר שידעה ישראל, גם אם הוא איש חביב ויועציו יחייכו אלינו מאוזן לאוזן. כדי להתמודד עימו ולשמור על האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים החיוניים שלנו, נהיה זקוקים לשיעור קומה ולכושר עמידה במצבי לחץ הרבה יותר משנהיה זקוקים ליחסים אישיים ולכימיה טובה עם ביידן ואנשיו הנחמדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו