ג'ו ביידן שהופתעתי להכיר

פגשתי בו, לראשונה, ב-1992, במסגרת פגישות אישיות שקיימתי בוושינגטון עם חברים בכירים בוועדות החוץ של בית הנבחרים והסנאט. הפגישה הראשונה הייתה חמה מן הצפוי, ומכיוון ששנינו היינו חייבים לסיימה, קבענו להמשיך בהקדם מן המקום שבו נפסקה. היא אכן הייתה ראשונה בסדרה ארוכה של פגישות על התהליך המדיני, שתפס תאוצה בימי הנשיא קלינטון.

בשונה מרוב בני שיחי, הוא גילה בקיאות רבה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלשתיני, ומושגים רבים שלא היו מוכרים כלל לעמיתיו, היו שגורים על פיו. הוא דיבר על ישראל בהערכה עצומה. שאלתיו לשורש אהדתו, והוא אמר לי משפט שלא שמעתי משום בן שיח אחר: "אצלי זה מתחיל בבטן, נמשך בלב ומגיע לראש". לימים, פגשתי את המשפט הזה באחד הראיונות שהעניק.

הוא דיבר על שואת יהודי אירופה, על חשיבותו של הרעיון הציוני והזדהותו איתו, ועל ההיכרות שלו עם מנהיגי העבר של ישראל. הפתרונות המדיניים שעליהם דיברנו היו, מטבע הדברים, אלה של המרכז-שמאל הישראלי, אך היו לו גם מילים טובות לומר על ראש הממשלה מנחם בגין ועל האומץ שהיה לו לוותר על כל סיני, בניגוד למחויבותו האידיאולוגית המוקדמת.

דיברנו לא מעט על סדר העדיפויות באשר להסכמי שלום עתידיים. אמרתי לו שהדרך שנסללה בוועידת מדריד (1991), שבה מתקיימות שיחות בין ישראל לבין משלחת ירדנית-פלשתינית, משלחת סורית ומשלחת לבנונית, מלאכותית מעט, אך משנקבעה, עדיף שלא לשנותה, כל עוד אין לה חלופה מוסכמת. עם זאת, אילו היה עלי לבחור, הייתי מעניק עדיפות לערוץ הפלשתיני.

"יש בינינו מחלוקת", אמר, "שלום עם סוריה, מבחינת ארה"ב, יוביל לשינוי אסטרטגי. שלום עם הפלשתינים יביא לשינוי טקטי. אני יודע שמבחינתכם מדובר בצורך למצוא פתרון לשאלה הדמוגרפית, אבל מבחינתה של אמריקה, העדיפות היא לערוץ שביניכם לבין סוריה".

לאחר החתימה על הסכם העקרונות עם אש"ף, נפגשנו שוב. הוא שאל, בחיוך, איך יכולתי להסתיר ממנו את המשא והמתן באוסלו, שנמשך במהלך 1993, ברקע הפגישות בינינו, אבל הייתה זו שאלה רטורית. אמרתי לו שההסכם עם הפלשתינים לא ימנע הסכמים עם ירדן וסוריה אלא עשוי לזרזם: מדינות ערב השתחררו מן הצורך לקשור את גורלן בפלשתינים, מרגע שהיו אלה הפלשתינים שהגיעו איתנו להסכם נפרד. הוא הביע תקווה כי אני צודק.

באחת הפגישות בינינו אמר לי כי בפעם הבאה ניפגש בישראל. הוא קיבל הזמנה לבקר בארץ, ובכוונתו לממש אותה. שאלתי מי המזמין. הוא חיפש בניירת שעל שולחנו ואמר לי כי מדובר בארגון בשם "אש התורה". הוא ראה את הפליאה שניכרה, כנראה, על פניי, ושאל מדוע אני מופתע. אמרתי לו כי אם הוא מעוניין לבקר בארץ, אפשר לארגן לו הזמנה על ידי ארגון מקובל יותר. הוא חייך ואמר שהרב שהיה אצלו והזמין אותו לירושלים, עשה עליו רושם מצוין, ואין לו שום בעיה להתארח אצלם...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו