נתן זך בוודאי היה יודע להעריך את זה: לפתע פתאום נקטעה מהומת ספירת הקולות, ומותו של משורר גדול, "משורר ענק", כפי שאמר ביום שישי גבריאל מוקד, תפס את הכותרות הראשיות. "אפשר לדבר עליו שעות", אמר לי פרופ' מוקד. הוא אומר שזך לא היה לגמרי מודע להתקפות עליו מצד משוררי ערס פואטיקה האנטי־אשכנזים, "אבל בכל מקרה הוא בז להם, ולגמרי בצדק". המשורר רועי חסן הקדיש לו לפני כמה שנים שורה משיר, שיצטטו אותו בעתיד רק בגלל הקוריוז האידיוטי: "לא התאבלתי על קניוק / ושרפתי את הספרים של נתן זך".
זך נפטר בגיל 89. הוא מאותם משוררים שהיו חלק מהיקום התרבותי של ישראל בלי להתאמץ, בלי להידחף. כנער לא היית צריך להבין שירה על פי איזשהו מערך־שיעור שהוכן בוועד לשוויון אמנותי כדי ליהנות מהדגדוג הרומנטי, האבסורדי והשמח של חוברות כמו "דפים צהובים". באופן מפתיע הפכו שיריו לשירים עבריים שהוזרקו היישר לווריד של המוזיקה המקומית והעשירו אותה באלף גוונים. "יופייה אינו ידוע", הלחין שלמה ארצי, "לא לעמוד יותר מדי ליד גדר... ללכת הלאה כשמשב של סתיו עובר... לא לשמוע בדבר בה הנערים".
זך נתפס כאירוני וכיבש, אבל כמה רומנטיקה מאחורי "הקרש שעשו אותו מעץ להיות גדר". "פגשתי אותו בפעם הראשונה אחרי השירות בצה"ל, כשעליתי לירושלים ללמוד", סיפר מוקד. "הייתי בן 20 או 21, סוף 53, תחילת 54". זך השתחרר מצה"ל ב־51. הוא היה רב־סרן במודיעין ואף פעם לא סיפר לחבריו המשוררים והמבקרים מה בדיוק עשה שם. "בתקופה ההיא לא היו לאנשים משכורות, והוא עבד בסוכנויות ידיעות והיה לו מספיק כדי לשלם עלינו בברים", מספר מוקד. "בירושלים כבר היה אז דוד אבידן, והוא הכיר לי את נתן ואת יהודה ומשה דור ועוד אנשים ממשוררי 'לקראת'.
"אני זוכר שאחרי שסיימנו את אחד מגיליונות 'לקראת' ישבנו בפינק. זה היה הבר שלו בירושלים. אני עוד הייתי במפלגה הקומוניסטית אבל התעניינתי מאוד ב'לקראת' וביחס שלהם למדינת ישראל. היו לי המון שיחות עם זך באותה תקופה כאשר התחלתי לכתוב את הספר שלי על קפקא. אחר כך בתל אביב היינו יושבים הרבה באטום בר. הוא גר בשפינוזה והיה איש של ברים. ביום היה יושב בקפה פְרַק (פינת גורדון־דיזנגוף) ובכסית.
"אני התקרבתי אז למודרניזם האירופי, הוא הושפע ביחסו למדינת ישראל מקורצוויל. זה אומר שעם כל הכבוד לציונות ולמדינת ישראל, המדינה היא לא אור לגויים. לשלוח תרופות לקונגו עדיין לא עושה אותנו אור לגויים. היינו נגד משיחיות חילונית. התקרבנו מאוד".
לקראת סוף 1957 התחילה היוזמה של כתב העת "עכשיו". "המו"ל הירושלמי הבלתי נשכח ברוך חפץ, יחד עם מוקד, זך ויהודה עמיחי, הוציא את 'אוגדן'. היה חורף, ירד גשם, ואז צץ לנו העניין הזה. זך חשב ש'אוגדן' זה נשמע משרדי מדי, אבל יצא הספר של יהודה 'עכשיו ובימים האחרים', אז חשבנו - מדוע לא נקרא לזה 'עכשיו'? כך יצא שהחוברת הראשונה של 'עכשיו' ממוספרת 4-3. אז זך גם נתן לי את המאמר ההיסטורי שלו על אלתרמן. האמת שאבידן ואני לא קיבלנו את התזה שלו. אנחנו תמיד הוקרנו את אלתרמן, אבל אמרנו שאי אפשר היום לכתוב ככה.
"בשלב מסוים זך הציע שנצמצם את החוברת, שיהיו רק 60 עמודים, נשאיר רק 'אותנו' (זך, מוקד, יהודה עמיחי, אבידן) ואת דליה (רביקוביץ'), ונוציא את כל השאר. לא קיבלנו את זה והדפסנו בסתר את הגיליון המלא בלי שהוא ידע. כשנפגשתי איתו המשכתי בבלוף הזה שנצמצם את החוברת ל־60 עמודים, אז כבר יצאה החוברת המלאה. כשהוא ראה את זה הוא כעס, ושלוש שנים אחרי זה לא דיברנו. הוא לא היה אדם קל, אבל משורר גדול. הוא הפך למשורר אקסיסטנציאליסטי־מטאפיזי ענק. סוס העץ מיכאל. 'שום דבר אינך משאיר אחריך'".
מאבות דור המדינה בשירה
בשנים האחרונות לחייו מידרה אשתו של זך את חבריו הוותיקים ולא נתנה להם לבקר אותו. אמרו עליו שהיה מיליונר של תמונות (יצירות אמנות מקוריות, שלוש או ארבע דירות שאחת מהן היתה מלאה כמעט אך ורק באותם אורגינלים).
הוא ועמיחי היו מאבות דור המדינה בשירה. היו להם בנים ובנות בקרב משוררי שנות ה־60 וה־70, אך לפי הנוף העכשווי, כנראה לא הרבה נכדים.
