הניסיון לנהל את החיים "לצד" הקורונה - כשל

חלף עבר לו חודש אוקטובר, וחצינו את קו 2,600 חללי הקורונה. לפני 47 שנים - באוקטובר 1973 - מנינו 2,673 חללים במלחמת יום הכיפורים, אבל אז רעדה הארץ. בישראל הישנה "קדושת החיים" היתה ערך עליון.

בסוף מאי הצלחנו לחצות את הגל הראשון עם 286 מתים "בלבד". באותה העת, באוסטריה ובשווייץ - מדינות דומות לנו בגודל אוכלוסייתן - נמנו פי שניים מתים, בבלגיה פי 20, ולא נזכיר את איטליה או ניו יורק.

מאז נפרצה הגדר ונדמה ש"קדושת החיים" נשכחה. כ־2,300 סבתות וסבים, אימהות ואבות, ילדות וילדים נפלו מאז חלל לקורונה בישראל, פי ארבעה ממספר המתים באוסטריה. נראה שהתרגלנו. נראה שאת כאב האובדן השארנו רק למשפחות. נראה שוויתרנו על הקרב על ערכינו כחברה.

הביקורת הנוקבת באשר לחוסר ההיגיון בהנחיות לגבי חידוש לימודים, הפעלת מסעדות גדולות לעומת קטנות, חידוש חוגים ועיסוק בספורט, הפכה לבון טון. כולנו הפכנו למומחים לרגע. כולנו הפכנו למוחים בכל רגע.

בשם התסכול, בחרנו כפרטים להתעלם מהנחיות שונות - כל אחד לפי ההיגיון הפרטי שלו. בחרנו להסתכל על הנעשה אצל חלק ממנהיגינו, בקרב "השבטים האחרים", והצדקנו את התעלמותנו מההנחיות בטענה ש"ממילא גם הם לא ממלאים אחריהן".

אבל את נגיף הקורונה לא מעניין חוסר ההיגיון בהנחיות, לא מעניין היעדר ההקפדה. הנגיף מנצל כל הזדמנות של מפגש משפחתי וחברתי כדי לתקוף. לרוב זה נגמר בטוב, אבל לפחות ב־2,600 פעמים זה נגמר רע, ממש רע. תחושת הסכנה קהתה. הכאב על האיש החסון בן ה־51, או על הבחור הצעיר בן ה־26 שהוכרעו על ידי הנגיף, על הטרגדיה המשולשת של האב ושני בניו שנפטרו בהפרש של ימים, על שורדי השואה שעברו את המחנות, עקרו לארץ, שרדו את מלחמות ישראל, והוכנעו על ידי הקורונה - חודר רק לרגע, ואחר כך ממשיכים לחרוג. חורגים, ובוכים כאשר מתברר לנכד שהוא הדביק את הסבתא, ולבן, שהוא זה שהדביק את אביו.

אפשר גם אחרת. הקורונה היא אותה קורונה בכל העולם. באוסטריה - שמספר תושביה דומה לשלנו, ואוכלוסייתה מבוגרת משלנו - הצליחו לצמצם את התמותה מאז מאי ל־642 נפטרים "בלבד", ובטייוואן הכניעו את הנגיף בהקפדה על הכללים.

הגיע הזמן להתעשת, ולומר בקול ברור שהניסיון לנהל בצורה ריכוזית את החיים "לצד" הקורונה כשל! עכשיו, אחרי הסגר השני, כשהצלחנו להוריד בצורה דרמטית את התחלואה - בעיקר בזכות הרוב הדומם שקיים את הנחיות הסגר וכיבד את "קדושת החיים" - חובתנו לפעול אחרת.

חייבים לבזר אחריות וסמכות לשלטון המקומי ולהנהגות החברתיות והדתיות. צריך למנות צוותי "ברומטר קורונה" עירוניים שייעצו לראשי הרשויות, וימליצו על פעילות ניטור, מניעה, או הגבלה מותאמת של המסגרות העסקיות והחינוכיות בכל רשות מקומית, וזאת בהתאם למדיניות שיקבעו משרד הבריאות והממשלה.

חייבים להתחיל להתנהל בצורה דיפרנציאלית על פי מדדי התחלואה בשכונות ובאזורים השונים, ולאפשר חזרה מותאמת ומושכלת לחיים מלאים ביישובים שבהם התחלואה נמוכה או אפסית, ולאכוף מגבלות ביישובים רוויי קורונה.

רק התנהלות המבוססת על ערבות הדדית, על ויתורים מקומיים וזמניים שישמרו על חיינו, תאפשר לצוותי הרפואה בקופות החולים, בבתי החולים וביחידות לטיפול נמרץ, לעמוד בפרץ החולים, לתת מענה מלא לכלל צורכי הבריאות הרגילים של הציבור, ולשמור על "קדושת החיים".

הביטחון הבריאותי והחוסן הכלכלי של כולנו תלויים בכך.

הכותב הוא מנהל היחידה לנוירוכירורגיית ילדים בשיבא, יו"ר ארגון רופאי המדינה, ומ"מ יו"ר ההסתדרות הרפואית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו