מחאה וחוסר הסכמה הם חלק מהדמוקרטיה • אבל גם אנשי מחאת הדגלים השחורים וגם השרה לקידום קהילתי, חייבים להפנים: ראש ממשלה נבחר - זה שנרצח וזה שמכהן - הוא של כולם
אורלי לוי־אבקסיס, השרה לקידום קהילתי, התראיינה בשבוע שעבר למוסף זה, ואמרה משפט שזעזע אותי עמוקות, "רבין זה שלכם, לא שלי. לא קשור אלי". אני יכול להבין אי־הסכמה עם דרך, אני מבין מחלוקת פוליטית, אולם המחשבה שעשייתו של ראש ממשלה בישראל היא עניין של קבוצה זו או אחרת, או מורשתו ההיסטורית היא עניין פרטני ופרטי, היא המזעזעת.
צילום: דויד פרץ
גם אם לא בחרתי בו, ואינני מסכים עם החלטותיו ומעשיו של ראש הממשלה שלי, הוא עדיין ראש הממשלה שלי. אפגין נגדו בכל כוחי, אך גם אם אני חושב שזו טעות מוחלטת אבצע את החלטותיו כמיטב יכולתי. שכן זו המשמעות האמיתית של דמוקרטיה, היא גדולה מדעתך הפרטית על ראש ממשלה נבחר. היא החלטה חלוטה של בית משפט העם, ובסוף אני מחויב לקבל את גזר דין הציבור שאליו אני משתייך ולו אני קורא העם שלי. כמו שהיו אומרים ביוון העתיקה, דורלקס סדלקס, קשה הוא החוק, אך זהו החוק.
רבין אינו טעם נרכש או טעם מתפוגג. 25 שנה לאחר הירצחו, עשייתו ההיסטורית והחלטות ממשלתו יכולות להישפט בידי אנשי העכשיו כטובות או כרעות, אך זהו תרגיל עקר ב"מה היה קורה אם". שכן החלטותיו ומעשיו חקוקים בספר דברי תולדות ישראל והעם היהודי כעובדה מוגמרת, וההיסטוריה אינה תפריט טייק אוויי שבו ניתן לבחור תן לי מלחמת העצמאות ושחרור הר הבית, אבל תוריד לי את הסכמי אוסלו בבקשה.
כיצד היתה נוהגת השרה לוי־אבקסיס אם מתוקף מעמדה כשרה, וכחברה בממשלה, היתה רוצה ליישם תוכנית כלשהי ותגובת אחד מפקידיה היה "מה לי ולך? זה שלך, לא שלי"; סביר להניח שהיתה מעבירה אותו מתפקידו באותו הרגע. ובצדק. שלטון מחייב את יישום החלטות המנהיגים, גם אם הן אינן נראות "כשלהם" למאה אחוז מהאזרחים. מן הראוי ששרה במדינת ישראל תבחן את דבריה מחדש, שכן אמירות כאלו מבקעות את הליבה שלנו כחברה, מחוררות ומפוררות אותה, ומשונה שדווקא השרה לקידום קהילתי פועלת בדבריה כנגד קהילת ישראל.
רבים או מעטים, אנרכיסטים מתפשטים או טייסים מתנשאים, בכיכרות או בגשרים, אי אפשר לפטור את גל ההפגנות של אנשי הדגלים השחורים כתופעה שולית. בין שזה "מופע הרוק הכי טוב בעידן הקורונה", כפי שהגדירו חבר, או "פסטיבל הזויים", אין ספק שמדובר ביישום הדמוקרטיה הישראלית במיטבה. אך למרבה הצער, התפיסה הבינארית של שמאל וימין בישראל הפכה בעבור רבים את שלל המפגינים, מקטן ועד גדול, להיות אויבי המדינה. לא כך היא.
צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
בשבועות האחרונים הגעתי אל אחת ההפגנות בעירי לבחון את התופעה מקרוב. מהצד, זה בהחלט מבדר ואף משעשע לעיתים. הילד שרוכב בכיכר על אופניים ובכל פעם מעלה את ראש הממשלה לדרגת שלטון אחרת, כשהוא צועק "ביבי המלך, ביבי הנשיא, ביבי הקיסר" - לגיטימי, אנשי החלונות הפתוחים הצועקים למפגינים "רק ביבי" - לגיטימי. הצעקות ממכוניות חולפות "משוגעים, לכו הביתה" - לגיטימי, הקריאות "בוגדים" לא לגיטימי, אלימות - לא לגיטימי.
אין בגידה בהבעת התנגדות לשלטון, זו מהות הדמוקרטיה וראוי שגם מתנגדי ההפגנות יפנימו את הדבר ויתנהלו בהתאם. ה"בוגדים" האלו הם האחים לקפסולת החיים שלנו בזמן ובמקום הזה. מי שלא יכול לקבל אותם כחלק לגיטימי מהחברה הישראלית, דן אותנו להתפוררות פנימית ומכוון אותנו לאבדון ולמלחמת אחים.
מבלי להשוות לחומרת הדברים, רציתי לפנות לאלו המסתובבים בהפגנות הנוכחיות עם השלטים - "לא ראש הממשלה שלי". זה שלא הצבעתם או אינכם מסכימים עם החלטותיו של ראש ממשלה מכהן, לא מבטל את היותו ראש הממשלה שלכם. זו עמדה מורכבת, שכן אפשר להתנגד לו, לשנוא אותו, לא להסכים עם דרכו, למחות נגדו במלוא הכוח, והבעת עמדה כזו בפירוש אינה בגידה. אך שלטים השוללים את הקשר שבין שלטון לאזרח, שוברים את האחריות ההדדית שבין אזרח לשלטון, והם שווי ערך לאמירתה של לוי־אבקסיס על רבין - "מה לי ולו? זה שלכם לא שלי".
בנעוריי נתקלתי בטקסט שריתק אותי והרגיש לי כאמת נועזת על אורחות חיינו: "רוב האנשים משרתים את המדינה לא כבני אדם, אלא כמכונות עם גופם. הם חיילי הצבא, הסוהרים והשוטרים. ברוב המקרים אין הם פועלים בחופשיות על פי מצפונם או שיפוטם המוסרי, אלא שמים את עצמם באותה מדרגה כמו העץ, האדמה והאבנים. אם היה ביכולתנו לייצר אנשי עץ, סביר להניח שהם היו יכולים למלא את התפקיד באותה מידה. אנשים שכאלה אינם ראויים לכבוד יותר מאשר ניתן לדחליל או לגוש לכלוך. שוויים הוא כשווי הכלבים או הסוסים, ועדיין הם נחשבים בעיני הכלל כאזרחים טובים ומכובדים.
"אחרים כמו רוב המחוקקים, ראשי ממשלה, פוליטיקאים, שרים ונושאי משרות, משרתים את המדינה בעיקר בעזרת ראשיהם. וככאלו הם לעיתים נדירות מבצעים הבחנות מוסריות. הם עלולים באותה מידת נאמנות לשרת את אלוהים או את השטן מבלי להתכוון לכך. רק קומץ מועט של גיבורים, פטריוטים, קדושים מעונים, חלוצים, רפורמטורים ואנשים במובן הגדול של המילה, משרתים את המדינה גם עם מצפונם. וכך בהכרח מתנגדים לה רוב הזמן. בדרך כלל מתייחסים אליהם כאל אויבי המדינה".
את הדברים כתב הנרי דיוויד תורו, סופר ופילוסוף אמריקני, בספרו "אי ציות אזרחי".
היום אני קורא את רוב המילים האלו כנאיביות, מתנשאות ומנותקות. מילים שרק אדם המוגן על ידי שוטרים וחיילים, מערכת משפט מתפקדת, החלטות טובות של פוליטיקאים, ומעמד כלכלי בטוח, יכול לכתוב ולבוז לכל מה שאפשר לו את חייו. אולם הדבר שאני לוקח ממילותיו של תורו הוא המשפט החותם - "וכך בהכרח הם מתנגדים לה רוב הזמן". כל העניין טמון במילה רוב, בין שרוב הזמן אני מתנגד למדינה שלי, או רק במיעוטו אין זה משנה - אני תמיד חלק מהמדינה שלי.
זכיתי להיות אחד מתלמידיו הרבים של הרב והפרופסור מיכאל צבי נהוראי, שהלך לעולמו השבוע. האיש המיוחד הזה היה מורה ומורד לחיים. קטן קומה וענק רוח, זעוף מחשבות וילד משועשע המתפעם בהבנה מחודשת של כתבי הרמב"ם או הרב קוק בכל פעם שהוא קורא אותם מחדש.
צילום: דויד פרץ
הרב נהוראי העמיד דורות של תלמידים, אך לא קלים היו שיעוריו. בכל שיעור מחדש נדמה שיוצא היה אל מעמקי ארון הספרים היהודי ונובר בו כמחפש דרך חדשה להגיע אל אותה אמת ישנה. אם הלכת איתו צמוד בדרך, הבטת אל עול הרוח שבהם התנהלו חייו, התנועה שלו בין חשיבת פילוסוף חד וספקן לחשיבה אמונית של רב מאמין אדוק, היתה מטוטלת חייו. מטוטלת שהובילה אותו ממרכז הציונות הדתית כתלמידו של הרב צבי יהודה קוק, ולאחר מכן כמי שחלק עליו פומבית, אל עולם האקדמיה ודחיקתו לשולי עולם הציונות הדתית.
באחד השיעורים אזרתי אומץ להפסיק את שיחתו הבלתי פוסקת עם גדולי ישראל כדי לשאול על מילה שלא הבנתי בדבריו. הרב נהוראי עצר, ואמר "מישהו כאן יודע משמעות מילה זו?" השתיקה עוררה את חמתו, "ריבונו של עולם, אילו תלמידים זימנת לי? אשר אינם יודעים לשאול? הוא שאל את שאינו מבין, ודיבר כשוטה לרגע, אך אתם שותקים כדי להיות כסילים לנצח".
חייכתי לעצמי, ואז שאלתי שוב למשמעות המילה. "ריבונו של עולם", צחקק לעברי הרב נהוראי, "כל הספרייה פה לידך ואתה שואל אותי? לך חקור וקרא, שכן רק מה שתלמד בעצמך, יישאר שלך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו