דמעות אחרות

לא התחברתי לרבות מן המחוות של רבין וגם בעמדות המדיניות ידענו מחלוקות • אבל על האיש המיוחד הזה, הלוחם בקרב והלוחם לשלום, בכיתי כפי שלא בכיתי כשנפרדתי מהקרובים לי ביותר

הפגישה הראשונה בינינו היתה חד־צדדית. היא התקיימה בימים האינסופיים של "ההמתנה", לפני מלחמת ששת הימים. הייתי טוראי, עם חטיבה 8 בפיקודו של אלברט מנדלר, שהתפרסה במדבר פארן, על גבול סיני. לא היה לנו מושג מה קורה. שלוש פעמים קיבלנו פקודה לקפל את רשתות ההסוואה מן הרכבים, ושלוש פעמים הורו לנו לפורסן מחדש. שמענו את "נאום הגמגום" של לוי אשכול, בטרנזיסטור שאבא קנה לי, וניסינו להתעודד לשמע הפרשנויות של חיים הרצוג, אבל היו אלה ימים ארוכים של אי־ודאות ואי־עשייה. ואז עברה, מפה לאוזן, הידיעה שהרמטכ"ל יצחק רבין יבקר במטה החטיבה.

במונחים "רביניים", הוא יצא מגדרו בעצרת השלום. יצחק רבין ז"ל // צילום: משה שי

לא ביקשו מאיתנו להשתתף במסדר מיוחד או בטקס כלשהו. אולי בגלל משמעת המים שאסרה עלינו להתגלח, והזקנים שגידלנו. אולי כי הוא לא אהב טקסים. אני זוכר שעמדנו סמוך לרכב הקשר וראינו במרחק לא קטן את רבין, חבוש בכובע המצחייה שלו, נכנס לאוהל המפקדה. אני זוכר את התחושה שיש מישהו שיודע עלינו, שיודע מה לעשות. שאפשר לסמוך עליו. אולי רצינו מאוד להאמין שיש מישהו כזה.

ב־1973 הוא חזר מוושינגטון, לאחר שסיים את כהונתו כשגריר. הייתי אז עיתונאי ב"דבר", ונשלחתי לראיין אותו מתוך הערכה שהוא ישובץ במקום ריאלי בכנסת הבאה. לגולדה היתה כלפיו חיבה מיוחדת. הגעתי לביתו שבצהלה, ורציתי לעמוד על קנקנו בתחומי המדינה והחברה. הוא התראיין כמי שכפאו שד. אחרי שאלה או שתיים ביקש ממני את רשימת השאלות שבפנקסי. זה לא קרה לי מעולם, ולא ידעתי בדיוק איך להגיב, אבל בסופו של דבר הראיתי לו אותן. אחרי הכל, הוא היה האיש עם כובע המצחייה שביקר בחטיבה 8.

רבין עבר על השאלות, החזיר לי את הפנקס, ואמר לי: "השאלות לא טובות". חשבתי שמשמעות הדבר היא כי לא יתקיים ראיון, אבל הוא ענה על כולן. בנושא המדיני לא היתה בו נחרצות לכיוון יוני או ניצי, אבל בתחום החברתי הוא דיבר כמנהיג רפובליקני אמריקני לכל דבר, הביע דעה ברורה ביותר כנגד פגיעתו של האיגוד המקצועי בשוק החופשי, ביקר את ההוצאה התקציבית על קצבאות סוציאליות, וכיוצא באלה דברים. 

רצה ללכת בדרך בגין

לא היתה חיבה בינינו. לא אהבתי את הזלזול הגלוי שלו באנשים ובקהילות, את הכינויים שלו (שגם אני ספגתי מידו), והתנגדתי להרבה מעמדותיו המדיניות. רוב המחלוקות בינינו היו פומביות. ב־1987 מצאנו עצמנו מתנגחים בנושא הטלת הסנקציות הביטחוניות והכלכליות על דרום אפריקה של האפרטהייד; שנה אחר כך התעמתנו בנושא הקמת הממשלה החדשה בעקבות הבחירות: הוא העדיף, חד־משמעית, ממשלה משותפת עם הליכוד בראשות שמיר, ללא רוטציה, ואני ביקשתי להקים ממשלה בראשות פרס, בשיתוף החרדים. ב־1994 היה בינינו עימות על רקע קריאתי להנהגת יהודי אמריקה להפסיק להעביר לישראל את הסכום הקטן, יחסית, מתוך איסוף כספי המגבית, ולהקדיש את הכסף למה שנקרא אחר כך, "תגלית". ב־1995 התעמתנו על התנגדותו הנחרצת לדרישתי לבטל את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה.

מחלוקת שלא פורסמה בשעתה, היתה קשורה בשאלה האם להמשיך ולהוביל, בתהליך אוסלו, לכיוון הסכם ביניים או לחתוך לעבר הסכם קבע. לאחר שהסכים רבין לכך שנמשיך במשא ומתן הבלתי רשמי שהתקיים באוסלו עם נציגי אש"ף, הקים פורום מרובע שניהל את השיחות הללו וכלל, מלבדו, את שר החוץ דאז, שמעון פרס, אותי ואת המשפטן יואל זינגר. בשלב מסוים העליתי בפני רבין, בשולי הפגישה השבועית, את ההצעה להניח בצד את המאמץ הגדול להגיע להסדר ביניים, ולעבור לניסיון להגיע, כבר עכשיו, להסדר קבע, על רקע הפרגמטיות שגילינו בצד הפלשתיני. הבעתי בפניו את החשש מכך שחמש שנות הסדר ביניים יהיו מרחב שינוצל על ידי מתנגדי ההסכם משני צידי המתרס.

רבין התנגד לכך בתוקף, ואמר שהוא מעדיף ללכת בדרך שהוסכמה בשיחות קמפ דיוויד ב־1978, מתוך הערכה שאם נלך בדרך שנסללה על ידי מנחם בגין, תהיה לגיטימציה גדולה יותר להסכם שאליו נגיע. הוא הוסיף לכך נימוק שני, אשר לפיו - אם נתחיל במשא ומתן על הסכם קבע, ולא נצליח להגיע לעמק השווה, יהיה קשה מאוד להחזיר את הצד הפלשתיני אל שולחן המשא ומתן ואל הסדר הביניים, משום שהוא יחשוש כי גם השיחות שיחודשו, יובילו, בסופו של דבר, למבוי סתום. לעומת זאת, אם ניכשל, עכשיו בשיחות על הסדר הביניים, לא יהיה זה קשה מדי לחזור אליהן, כשהנסיבות יאפשרו זאת.

עצרת בכיכר בעל כורחו

אבל היו גם הסכמות לא מעטות, והחשובה בהן היתה נכונותו לקיים שיחות עם אש"ף, לאחר שנים ארוכות שבהן שלל אפשרות כזו מכל וכל. צברנו הרבה מאוד שעות יחד. בישיבות של פורומים שונים במפלגת העבודה, בישיבות קבינט וממשלה, בישיבות בכנסת, בשיחות בשש או בשמונה עיניים, בפגישות חשאיות וגלויות עם מנהיגי האזור, ובשיחות בארבע עיניים. ביולי 1995 הוא החליט לצרף את אהוד ברק ואותי לממשלתו.

כשנפגשתי איתו לשוחח על תוכניותיי כשר הכלכלה והתכנון, אמרתי לו שהתוכנית המרכזית שלי היא לפרק את המשרד ולהפוך לשר בלי תיק. הוא צחק ואמר שאף פעם לא שמע תוכנית כזו. אמרתי לו שזהו משרד מלאכותי, שהוקם על ידי מנחם בגין לצורך הפיכת ידידו, יעקב מרידור, לשר. מחלקות שונות נלקחו ממשרד האוצר וממשרד ראש הממשלה, והוקם משרד מיותר, שרק מי שעומד בראשו מסוגל לוותר על קיומו. 

ביקשתי את הסכמתו העקרונית למהלך כדי להתחיל בהחזרת המחלקות למשרדים הרלוונטיים ובהסדרת תעסוקת 63 העובדים בו. קיבלתי ממנו אור ירוק, אך הוא אמר "אני מבטיח לך, יוסי, שבעוד שלושה חודשים תבוא אלי לבקש תוספת תקציב כדי להרחיב את תחומיו של המשרד החיוני שקיבלת". כשהמשרד פורק, הוא כבר לא היה בין החיים.

רבין לא אהב את רעיון עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. הוא לא הבין מדוע ממשלה זקוקה לאירוע זה. בממשלים אוטוריטריים עורכים השלטונות הפגנות בכיכרות. בממשלים דמוקרטיים זהו תפקידה של האופוזיציה. תומכי העצרת אמרו לו שלנוכח הפגנות הענק של הימין כנגד תהליך אוסלו, צריך מחנה השלום לומר את דברו ולשמוע את קולו של ראש הממשלה. רבין חשש שהכיכר תהיה ריקה למחצה, וזה רק ירע את המצב.

הסוף היה שונה, כמובן. הכיכר שפעה אנשים. הוא היה נרגש מאוד והתקשה להסתיר זאת. במונחים רביניים, הוא יצא מגדרו: הסכים לשיר כמה שורות מ"שיר לשלום", למרות שידע היטב כי כישרון זמרתו היה מוגבל. הוא אפילו חיבק את פרס. לאחר הרצח מצאו בכיס המקטורן שלו את הדף ועליו מילות "שיר לשלום", מוכתם בדמו.

על האיש המיוחד הזה, הלוחם בקרב והלוחם לשלום, שלא היתה בינינו מעולם חיבה אישית, מצאתי עצמי בוכה כפי שלא בכיתי כשהיה עלי להיפרד מן הקרובים לי ביותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו