השרה אורלי לוי־אבקסיס אמרה בסוף השבוע את המילים האסורות, אלו שעצם הגייתן תקים עליך בוודאות של יותר ממאה אחוזים נחשול אימתני של תגובות נזעמות ורושפות והאשמות נעדרות פרופורציה.
כנשאלה בראיון לעיתון זה על עריקתה ממחנה השמאל שעל כפיו נכנסה לכנסת, סיפרה השרה לקידום ולחיזוק קהילתי כיצד במהלך קמפיין הבחירות "היה אירוע 'ממשיכים את דרכו של רבין', לא באתי. שאלו איפה אורלי לוי. עניתי: רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אלי".
על הרבה מוקשים דרכה השרה לקידום ולחיזוק קהילתי מאז כניסתה לפוליטיקה, נטייתה לזגזג ולדלג עוררה כלפיה זעם, לעיתים מוצדק, אך עיסוקה בצמד המילים האסורות "מורשת רבין" גרר אחריו קללות ונאצות, שגרמו לקיתונות הכעס שספגה עד לאותו הרגע להיראות כמו זרזיף קל. היא, בתגובה, המשיכה בקו הכפירה כשהבהירה "אין לי כוונה להתנצל, מורשת רבין לא שלי", תוך שהיא מביעה סלידה מהרצח.
בין השאר, בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" כונתה לוי "גויאבה קצרת מועד שריחה הבאיש עד בחילה", דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו האשים אותה בקריצה למסיתים נגד רבין וכתב "האישה הזו לצערי מזהמת את הכנסת ומחללת את זכרו של יצחק רבין". דברים נוספים ברוח ובסגנון לא פחות בוטה נכתבו על ידי צייצנים, עיתונאים, פוליטיקאים ואחרים.
לוי היא האחרונה שעמדה בקו האש כי העזה להגיד דבר בסיסי ביותר כמו "לא הסכמתי עם דרכו של האיש, אך מעשה הרצח היה נפשע", אך היא ממש לא הראשונה. ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין הודר מחוגים אקדמיים לאחר שכתב ספר שהעז לבקר את דרכו של רבין, והמורה ישראל שירן הושעה לאחר שביקש להפריד בין הרצח לבין המורשת - וזכה לבסוף לפיצוי.
ב־25 השנים שחלפו מאז ההתנקשות האיומה נעשה ניסיון להפוך את מורשת רבין מישות עמומה הכוללת פרקים מפוארים לצד מהלכים והתנהלות שנויים במחלוקת, לצל שמרחף מעל הרצח ומלווה אותו לכל מקום. גינוי, הוקעה וחשבון נפש אינם מספיקים; אם לא תאמץ את המורשת המעורפלת, אתה חלק מ"הם". המסיתים, האלימים, הגויאבות המבאישות.
יצחק רבין היה פטריוט ישראלי, לוחם ומפקד וראש ממשלה שראה את טובת המדינה לנגד עיניו, אך הוא לא היה קדוש, וכמו כל המנהיגים בשיעור קומתו, גם לו היו חולשות, חסרונות ופגמים. מותר ואף רצוי לבקר אותו, את דרכו ואת פועלו - להלן "מורשתו" - ובו בזמן לסלוד עמוקות מהרצח ומההסתה שקדמה לו. אפשר להאמין שהסכם אוסלו היה אסון מבלי להיחשב שותף לרצח, וזה בסדר לסבור שהטיפול באינתיפאדה הראשונה היה אלים או רך מדי, מבלי להיות מתויג כתומך באלימות פוליטית.
הפיכת הצהרת אמונים לדרכו של רבין כתנאי לגינוי הרצח מייצרת מחנאות סביב סוגיה שרוב כמעט מוחלט של הציבור בישראל דווקא נמצא באותו הצד לגביה. באופן פרדוקסלי, היא גם פוגעת במאבק באלימות הפוליטית: כדי לנהל ויכוח בין המחנות, בעיקר באקלים הנוכחי, אסור שדעות לגיטימיות יגורשו בגסות אל מחוץ לגבולות השיח.
