ענת מבני ברק הלכה עם הילדים לגינה בעיר השכנה, ואימהות קראו לעברה לעזוב את המקום מכיוון שהיא "מפיצת מחלות", ואף הזמינו לה משטרה. ישראל מאלעד קפץ לבית המרקחת בעיר קרובה וסגרו לו את הדלת בפנים בטענה שמד החום מקולקל, אף שאחריו אנשים נכנסו ללא תקלות. לחני, שעמדה בתור לסופר בירושלים, צעקו "תתרחקי עוד ארבעה מטר, שלא נידבק ממך".
הסגר השני הסתיים, אבל הוא השאיר אחריו לא רק נפטרים וחולים אלא גם הרס ופירוק החברה הישראלית. "חרדי" הפך לשם נרדף של מפר הנחיות ו"מפיץ מחלות", ועם זה התפרצו הכעס, הזעם, הריחוק והביטויים הקשים.
הכעס של החילונים על החרדים מובן. חודש החגים שחלף הוצף בעשרות סרטונים שמראים חרדים שמצפצפים על ההנחיות. הרב קנייבסקי, מנהיג הזרם המיינסטרימי בציבור החרדי, הורה לפתוח את מוסדות החינוך בעוד שאר ילדי ישראל יושבים בבית. תוסיפו לזה את שיעורי התחלואה הגבוהים בערים החרדיות־אדומות, והנה לכם מתכון בטוח לזעם ולכעס על הציבור החרדי שלא היו פה גם בתקופות של ויכוחים סוערים על המרכולים, הרכבת או על חוק הגיוס.
זה עצוב כי דווקא בשנים האחרונות נרשמו לא מעט צעדי התקרבות, ואפילו פיוס, בין חרדים לחילונים. קצת יותר חרדים התגייסו, הרבה יותר חרדים השתלבו בשוק העבודה, ומפעלי חסד חרדיים כמו תרומות כליה, הרב פירר, עזר מציון או חברה קדישא קיבלו תהודה והוקרה ציבורית רחבה. ואז הגיע הגל השני ומחק שנים של התקרבות.
אפשר בקלות למצוא אשמים למצב הזה. אדמו"רים שנכנעו לקורונה. רבנים שפסקו בניגוד להנחיות או סתם חרדים קלי דעת שלא הבינו את חומרת המחלה. גם הצד השני לא חף מטעויות - מקבלי ההחלטות לא הקשיבו ולא ספרו את הציבור החרדי לפני שהנחיתו עליו פטישים של הנחיות במשקל 500 קילו.
נתניהו דיבר על סגר ב־2,000 נדבקים, אבל כשהמספר הזה הגיע כבר בתחילת אוגוסט הממשלה לא העזה לפגוע באוגוסט הישראלי עם הטיולים, המסעדות ובתי המלון המלאים, והעדיפה לערוך סגר דווקא בתקופת החגים. מישהו ניסה להבין מה המשמעות של להרחיק חסיד מרבו או אברך מבית הכנסת לחודשים ארוכים? מישהו נתן את דעתו על כמה ריאלי לסגור עשר נפשות בשלושה חרדים? ומה זו הקביעה של 20 נוכחים בחתונה, שאצל החרדים מדובר בקושי במשפחה הגרעינית, בעוד המשטרה מאשרת הפגנה בנוכחות של עד 20 אלף משתתפים? לא ממש.
לאן זה הולך? ח"כ משה גפני טוען שזו תקופה שתחלוף. אבל גפני לא קורא טוקבקים, לא עורך שיחות זום עם חילונים, לא מסתובב בתל אביב, בגבעתיים או ברמת גן, ובטח לא שוחח לאחרונה עם בני נוער בני 18-16, שעכשיו כשהם מגבשים את דעתם ישבו בבית, ראו חדשות, גלשו ברשתות החברתיות, ראו את ההפרות וגיבשו כעס וזעם על "הדוסים האלה".
בעוד כמה חודשים יגיע חיסון, ולאט־לאט הקורונה תישכח. אבל את השבר הישראלי והתדמית על החרדים ספק אם מישהו, אי פעם, יוכל לתקן.
