המציאות היא המורה הטובה ביותר. באוקטובר 2019 המציאות לימדה אותי שיעור כואב. בעיצומו של חול המועד סוכות ירדו כ־15 רעולי פנים צעירים מאזור יצהר, הציתו עצי זית והיכו מתנדבים של הארגון שאותו אני מנהל, רבנים לזכויות אדם. בין השאר, הם היכו את הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל שלנו, בן 80. הוא זעק לרחמים. זה הסתיים בדרך נס באשפוז קצר, בראש חבול וביד שבורה "בלבד".
בואו נדבר אמת: נוח לנו להפנות מבט. זה לא באמת משנה אם אנחנו שמאל או ימין. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה "שם", ביהודה ושומרון. אנחנו רוצים להיות רחומים כלפי המתנחלים. אולי גם חוששים להיות "יפי נפש", שאינם מצדדים באופן אוטומטי בצד "שלנו". וכולנו מפחדים להישאב לחיים קשים של אחרים. מה לנו ולכמה חקלאים פלשתינים או פעילי זכויות אדם, שמספרים סיפורים על מקום רחוק ולא באמת מוכר?
המציאות כואבת, אבל פקיחת העיניים אליה חיונית. יש לנו צוואה מוסרית מתמשכת. כבני אדם. כיהודים. הנביא חבקוק זועק: "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא. עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק". מדובר בסכנה אמיתית. השוד והחמס מביאים להתפוגגות התורה. זו פגיעה באתוס המרכזי ביותר של העם היהודי, היוצא מעבדות לחירות ומצווה לראות את הגר, היתום והאלמנה ולפתוח חרצובות רשע.
שבועיים וחצי לתוך מסיק 2020, והתמונה קודרת. עשרות התקפות מתועדות על מוסקים פלשתינים, שמבקשים להוציא את לחמם מאדמתם. עשרות גניבות זיתים וגדיעת עצים. מי ששותקים על תקיפת פלשתינים, ראו איך מותקפים רבנים ומתנדבים ישראלים, כוחות צה"ל ומשטרה, וגם התקשורת לא חסינה, ע"ע התקיפה של אוהד חמו בעת המסיק בבורקה.
את אחיי אנוכי מבקש. אני מסרב להאמין שבקרב הישראלים בכלל, והמתנחלים בפרט, אין רוב מוצק נגד האלימות הזו. לא צריך ללמוד את הרמב"ם הקובע כי גזל גוי אסור מן התורה, כדי להתקומם על הרשעים הנושאים את שם אלוקי ישראל לשווא. אבל האמת היא שאם רוב כזה קיים, קולו לא נשמע. אם רוב כזה קיים, אז מאות המתנדבים הנפלאים שלנו לא משקפים את המגוון של הרוב הזה.
ביום שישי האחרון מסקנו בשלוש חלקות בבורין. מסייעים ושומרים על זכויות החקלאים הפלשתינים. חצי שעה אחרי שיצאנו מהשטח, הותקפו ונפצעו מוסקים, במקלות ובאבנים, והושחתו עצים באחד המקומות שבהם עבדנו. המסקנה: זה לא אי שם. זה ממש כאן. מי שמאפשר את הרמת היד הזו, ולו בשתיקה, שותף לה. מי שלא מתגייס לטובת המותקפים, ונאבק על הערכים האנושיים והיהודיים, הוא חלק מן המתקפה.
בכאב עמוק חייבים להודות שגם הרשויות, משר הביטחון ומטה, לא מקיימות מאמץ רציני לייצר סיפור חדש. אפס עצורים. אפס נענשים. זה הרקורד השנתי של צה"ל והמשטרה למול הפגיעות הקשות הללו. אנחנו יכולים להפנות מבט, אבל לא נוכל לומר באמת "ידינו לא שפכו את הדם".
