התנועה הלאומית הפלשתינית "חוגגת" בימים אלה מאה שנים של הפקרות. כדי לשפוט אותה בחומרה כזו לא צריך להיות אויבה הציוני. ערבים, ואפילו פלשתינים רבים, יודעים זאת, ולאחרונה אפילו אומרים את הדברים בפומבי.
הפלשתינים ראויים לגנאי לא בשל עצם התנגדותם לציונות, ואפילו לא בשל אלימותם. אלה מובנים: הם רואים את מאבקם כשחרור פוסט־קולוניאלי, שהכיל תמיד גם רכיבים אלימים, מהיהודים שבאו לנשל אותם מבכורתם הלאומית בארצם שלהם. איבתם גם היא מובנת: הם הובסו, דוכאו וחלק גדול של עמם גלה מארצו.
הפקרותה המתמשכת של תנועתם הלאומית נוגעת להתחמקותה השיטתית מלקבל אחריות לגורל עמה. זו התמכרה לדפוס התנהגות המשלב תוקפנות כושלת ובכיינות סדרתית. חשוב להזכיר למי שמתעקש לרחם על הפלשתינים בשל מצוקתם, כי הדפוס הזה הוא שהביא עליהם את רוב אסונותיהם וחורבנם. כקולקטיב לאומי קשה מאוד לכבד אותם.
ניסיונם בשנות ה־20 וה־30 לשרש את המפעל הציוני היה יעיל. כיהודים קשה להודות בכך, אך הטרור הפלשתיני הנרחב קידם את מטרתם. כל סבב אלים הביא להם את התוצאה הרצויה בהגבלות בריטיות על העלייה, עד שב"ספר הלבן" של 1939 הסתלקה בריטניה, למעשה, מתמיכתה במפעל הציוני.
אלא שהפקרותה המובנית של התנועה הלאומית הפלשתינית הכינה כבר בעת ההצלחה הגדולה הזו את התשתית לחורבנה הלאומי, עשור שנים אחריה. מנהיגיה גייסו את העם לאלימות נרחבת נגד היהודים (והבריטים) בעזרת לגיטימציה ועידוד לאנרכיה הרסנית ולטרור פנימי פרוע. בכך הביאו חורבן על החברה הפלשתינית, המסביר יותר מכל גורם אחר את בריחתם ההמונית ב־1948 ואת רפיון התנגדותם גם במקרים של גירוש. במאה שנים של תולדות הפלשתינים כעם זה אסונם העיקרי, והם אלה שיצרו את התנאים להיווצרותו.
כבר בשלהי המנדט היה ברור כי הפלשתינים לא יוכלו לעמוד לבדם מול היהודים, כי מדינות ערב שוחרות את רעתם וכי המלך עבדאללה שואף להשתלט על לב ארצם, בעצה אחת עם בן־גוריון. כדי להתמודד עם האיום הזה, היה עדיף, מבחינתם, לכונן עצמאות במה שהוצע להם בתוכנית החלוקה ולנסות להשתלט על השאר בתמיכת צבאות ערב. אלא שכבר אז הכתיב הדפוס ההרסני והמופקר את בחירתם: לדבוק ב"צדק ההיסטורי השלם" - מדינה פלשתינית על חורבות ישראל - במקום ביעד החיוני להצלתם מחורבן באותו שלב.
לאחר גלותם וחורבנו של הגלגול הראשון של התנועה, הקימו הפלשתינים את השני - אש"ף בהנהגת שוקיירי וערפאת - על אותו בסיס: תביעה לחיסול ישראל באסטרטגיה של מאבק מזוין. כמו ב־1939, זכו תחילה הפלשתינים בהישגים ניכרים ומיסדו את מעמדם בזירה הערבית והבינלאומית משנות ה־70 ואילך, אך דבקו ב"צדק ההיסטורי" שלהם, בתביעה לחורבן ישראל. לצד טרור פלשתיני שיטתי באירופה ובמזרח התיכון, שהביא חורבן על ירדן ועל לבנון, דחו שורה של הצעות ישראליות שהיו עשויות לכונן בסיס למדינתם בגדה ובעזה. כבר בתוכנית האוטונומיה שהציע בגין במסגרת המשא ומתן עם סאדאת, היה פוטנציאל להתפתחות מדינה.
ההזדמנות העיקרית היתה, כמובן, תהליך אוסלו, שבליבו אשליה ישראלית בדבר מהפכה בדפוס הפעולה הלאומי הפלשתיני. במהרה התברר שהפלשתינים אינם מוכנים אפילו להניח לישראלים לרמות את עצמם: כל מרכיבי המאבק ל"צדק היסטורי" - ההתמכרות לטרור, הדבקות ב"זכות השיבה" ופסילת המדינה היהודית - שכנעו לבסוף גם את רוב שוחרי ההסדר בישראל שאין שותף פלשתיני לפשרה היסטורית. אחרי הצעות אולמרט ב־2008 הסביר נציגם עריקאת שמבחינתם אפילו 100 אחוז אינם אלא השלב הראשון.
קודם איבדו הפלשתינים את מצרים (1979), אחר כך את הציבור הישראלי (2000) ולבסוף את אחדותם הלאומית בין הגדה לעזה (2007). הם מתחילים להימאס גם על רוב הערבים, ואפילו על חלק מהאירופאים. למאה שנים של הפקרות יש מחיר.
