המתקפות על ראש הממשלה בנימין נתניהו אודות עסקת ה-F-35 מהווים שיא חדש של צביעות ועיוורון אסטרטגי מצד "הבכירים במערת הביטחון בדימוס".
בתמורה לשלום קר עם מצרים, ישראל ויתרה על העומק האסטרטגי של סיני ואף הסכימה לדרישתה לשדרוג אסטרטגי של צבאה בידי האמריקנים. על כן, בזכות ישראל ובעקבות השלום, מטוסי ומסוקי הקרב, טנקים וטילי ים-יבשה המשוכללים במלאי האמריקני הוענקו למי שעד אז הייתה גדולת אויבותיה של ישראל.
האלופים במטכ"ל ובדימוס, שרק שנים אחדות קודם לכן נלחמו בחזית המצרית, מחאו כפיים ושרו שירי שלום. בשנת 1994, ישראל חתמה על הסכם שלום קר עם ירדן ומערכת הביטחון הסכימה בהתלהבות שבתמורה לכך אמריקה תספק טייסת F-16 לחיל האוויר של הממלכה ההאשמית, זאת על אף שבאותם ימים, המפקדה של חמאס הייתה ממוקמת בירדן.
אז למה היום אותם אלופים בדימוס מאשימים את ראש הממשלה בבגידה על כך שבקשת האמירויות לרכוש מטוסי חמקן מסוג F-35 אושרה לאחר שהאמירויות חתמו על הסכם השלום עם ישראל? הרי האמריקנים מחויבים על פי החוק האמריקני לשמר את היתרון האיכותי שיש לכוחותינו על כוחות שכנותינו, ומאז סגירת ההסכם עם האמירויות, האמריקנים התחייבו פעם לאחר פעם שכך יעשו והשלום רק מתחמם יותר מדי יום.
ובכן יש שתי סיבות לכך.
הראשונה היא אגו. עין ערך שר הביטחון בני גנץ, אשר אמר שלשום שאין בעיה עם מכירת ה-F-35 לאמירויות כי כאמור, האמריקנים ישפו את ישראל על כך בדרכים שונות. ובכל זאת, כמו חבריו הגנרלים, גנץ תקף את נתניהו כי לטענתו נתניהו לא שיתף את מערכת הביטחון בשיחות המוקדמות שקיים עם האמריקנים בסוגיה.
מעבר לאגו יש גם עניין אסטרטגי. עמוס גלעד, לשעבר ראש המטה המדיני-ביטחוני של אהוד ברק במשרד הביטחון, ומתן וילנאי, שר לשעבר בעבודה תחת ברק ויו"ר מפקדים למען ביטחון, ארגון שמאל התומך בנסיגה מבקעת הירדן, אומרים שעדיף היה לישראל לוותר על הסכם השלום כדי למנוע את המכירה.
אותם אנשים, שתמכו בהעברת נשק לאש"ף ולאימון מיליציות הטרור של אש"ף בידי ה-CIA וצבאות אירופה, חולקים על הגישה האסטרטגית של נתניהו ששלום מבססים על כוח ולא על ויתורים לאש"ף.
יש לציין שהעמדות הללו דומות להפליא לעמדותיהם כלפי הצוללות. כבר שנות דור הצמרת הביטחונית מתנגדת בחריפות לשדרוג חיל הים לרמה של זרוע אסטרטגית מתוך תפיסה שטחית ודו-ממדית של שדה הקרב. הבעיה עם הצוללות היא לא שחיתות. היא אפילו לא שגם מצרים קיבלת צוללת. היא שהבכירים לשעבר לא חושבים שיש טעם לפתח את חיל ים. כי ככה כולם חושבים.
מטעמי אגו ואי יכולת לכבד תפיסה אסטרטגית שאיננה שלהם, בכירי מערכת הביטחון בהווה והעבר אינם מסוגלים להתמודד עם פרוץ השלום באזור. יש לקוות שהם גם לא יהיו שותפים בעתיד בהתאמת תפיסת הביטחון של ישראל לעולם המשתנה, בו הם מסרבים להכיר.
