בחודש אוקטובר מציינים ברחבי העולם את יום המזון העולמי, אשר נקבע על ידי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) בשנת 1945 במטרה להביא לסיומה את מצוקת הרעב וחוסר הבטחון התזונתי ברחבי העולם. 75 שנים מאוחר יותר, חרפת רעב היא עדיין נחלת מאות מיליוני בני אדם ברחבי הגלובוס.
בשנת 2015, 10 אחוזים מאוכלוסיית העולם חיים בעוני קיצוני לפי דו"ח הבנק העולמי לשנת 2018. עוני קיצוני מוגדר כשכר הממוצע של אדם עומד על פחות מ-1.90 דולר ליום. עוד פורסם, כי בשנת 1990, עוני קיצוני היה נחלתם של כשליש מאוכלוסיית העולם. הגורם המרכזי שהביא לצניחת מספר הרעבים בעולם ב-25 שנה הללו, קשור לסיוע של מדינות העולם המערבי וחלוקה ישירה של מזון במדינות עולם שלישי.
איך זה קרה?
ממשלות אירופה וארצות הברית הבינו שחוסר תמיכה ממשלתית בחקלאים תרסק את ענף החקלאות במדינותיהן והחלו להשקיע מאמצים להצלת הענף. ברוב מדינות העולם המערבי קיים כיום עודף גדול בתוצרת החקלאית, כשאת עודפי הייצור הממשלות קונות מהחקלאים ומעבירות את התוצרת למדינות עניות בהן יש מחסור במזון. כך נוצר מצב שבו כולם מרוויחים; מדינות המערב מסייעות לחקלאות המקומית וגם מסייעות למדינות שסובלות ממצוקת רעב.
הירתמות העולם המערבי והסיוע הישיר למצוקת הרעב במדינות עניות בהחלט הביא לשיפור בעשורים האחרונים. עם זאת, עדיין מדובר ב- 736 מיליון איש בעולם החיים בעוני קיצוני. סיוע הרווחה שמגיע ממדינות מפותחות למדינות הסובלות מרעב אינו פתרון לטווח הרחוק, שכן, הוא מציב רבות מהמדינות המתפתחות כתלויות בחסדי העולם המערבי. אין ספק כי על ידי ניהול נכון ויעיל של השטח החקלאי וסיוע חיצוני התחלתי בלבד, יוכלו חברות בהן קיים חוסר ביטחון תזונתי לפרנס את עצמן מתוצרתן החקלאית.
בעבר, במסגרת החיים הכפריים באירופה, משפחה הייתה מורישה את האחוזה או הנחלה החקלאית לבן הבכור, והבנים האחרים היו צריכים למצוא מקורות הכנסה חלופיים, כשבדרך כלל הם היו עוקרים לעיר עם ירושה כספית. כך, גם כשאחוזה עברה בירושה היא נשארה גדולה, פרודוקטיבית והיוותה מקור פרנסה. בשונה מאירופה, במזרח התיכון היה נהוג שהאחוזה הייתה מתחלקת באופן שווה בין הילדים, כך שמדור לדור גודל השטח לבית אב הצטמצם משמעותית ותוך דורות ספורים בקושי נשאר שטח. השיטה האירופאית, מהווה דוגמא לניהול נכון של שטח כשהאחוזה נשארת שלמה ורחבה ויכולה להוות מקור פרנסה.
דוגמא נוספת לניהול נכון של שטח היא המושב הישראלי; גודל הקרקע הממוצע של משפחה במושב בארץ הוא כ-30 דונם בלבד, כשמשפחות המושב מתגוררות בקרבה יחסית זו לזו, דבר המקל משמעותית על מתן שירותי חינוך, בריאות וחברה.
מדינות רבות בעולם בהן קיים רעב וחוסר ביטחון תזונתי תמידי אינן יכולות להמשיך ולהסתמך לאורך זמן על תרומת תוצרת חקלאית מבחוץ. בניגוד למדינות המערב בהן התשתיות מפותחות ויכולת השינוע של סחורות היא זולה ומהירה יחסית, הרי שבמדינות המתפתחות, בהן התשתיות דלות, העברת סחורה בין אזורים מרוחקים מהווה פרוצדורה מסובכת ויקרה. לכן, בשלב הראשון, אוכלוסיות חקלאיות במדינות מתפתחות יצטרכו להוות מקור הזנה למרכז העירוני בקרבתם כדי לחסוך את עלויות ההובלה הגבוהות. לעולם המערבי יש תפקיד משמעותי בסיוע למדינות עניות בפיתוח מנגנון חקלאי עצמאי. נכון שעבור המערב העשיר יותר פשוט "לזרוק" כסף על המזרח לסייע בפיתוח פתרון ארוך טווח, אבל כדי להילחם במצוקת הרעב בעולם ולייצר ביטחון תזונתי עלינו להתגייס לסיוע לחברות החלשות בבניית חכות, ולא להסתפק במשלוחי דגים.
מיכאל הומפריס הוא מרצה לשיווק וניהול במרכז האקדמי לב בירושלים, וסגן יו"ר המחלקה למנהל עסקים במכללת טורו ישראל
