גם ינשופי ההיסטוריה רוצים להיות שופטים

ועכשיו עולים אל הזירה כמה היסטוריונים והיסטוריוניות, עמיתיי למקצוע ומקצתם חבריי. שמענו "מפקדים למען הביטחון", שמענו כלכלנים, משפטנים - דמוקרטים לכאורה ולמעשה מבקשי שלטון לעצמם. עכשיו הצטרפו כמה אקדמאים ממקצוע ההיסטוריה לשורת ה"מקצוענים", שיאלפו את הישראלים בינה וילמדו אותם להבחין בין אמת ושקר, טוב ורע. 

בעצומה שהתפרסמה לאחרונה הם מתריעים מאסון בפתח, ערעור הדמוקרטיה, שבירת הסולידריות, התעמרות, מיטוט ערכי המוסר ואפילו פגיעה בחופש הביטוי (של מי?). אלה התרעות שכבר שמענו הרבה. עצומתם, בת חמש פסקאות קצרות, כאילו אינה חורגת מהמיית לב חסודה ואופוזיציונית.

אבל יש בה משהו נוסף, שמאפיין רוב במעמד המשכילים אצלנו ובכל העולם הדמוקרטי - תביעה להיות מי שמכריעים פוליטית. זכות הבחירה תקפה וקובעת, רק אם הרוב הצביע "נכון". זו עמדה כללית רווחת בארץ מ־1977 וביתר שאת עכשיו. חלק נכבד מהציבור, ובשיטה הפוליטית שלנו חלק מכריע, הצביע בעד ראש רשימה שהפרקליטות האשימה אותו בעבירות פליליות או בעד רשימות שהכריזו על תמיכתן בו. אז האקדמאים שלנו מדמיינים בית דין היסטורי לעתיד ש"יכתוב את ההיסטוריה" וכביכול יאמר לבסוף את המילה האחרונה. כך יעשו "משהו" ויישארו בחיים.

לכל מגזר במעמד המשכילים יש דרך משלו לתבוע שלטון לעצמו, אבל לנו, אנשי מדעי הרוח, "בטלנים" שכמונו, זה קשה יותר. היסטוריונים נאלצים להסתפק בתחושת שליטה, במקום נתח בשלטון. שהרי ההיסטוריה עולה כמו ינשוף התבונה, רק לעת ערב, ככלות ההתרחשויות.

לעומתם הכלכלנים, למשל, יכולים לבקש לעצמם ניהול "מקצועי" של הכלכלה מעל ומעבר לאינטרסים "צרים", קרי אינטרסים של קבוצות בקרב המצביעים. המשפטנים אפילו מסוגלים להכפיף את נבחרי ציבור למרותם ולגזור את הדמוקרטיה הייצוגית בשני להבי מספריים: להב אחד מייחד את נציגי הציבור כקבוצה הנוטה יותר לשחיתות מאשר פקידים או בעלי מקצועות חופשיים בשירות המדינה (כביכול פרקליט מדינה או מפקד חיל הים, למשל, מועדים פחות לשחיתות); והלהב האחר מעביר את הסמכות הפוליטית ל"יועצים" משפטיים ולבג"ץ. 

גם מפקדי הצבא חושבים שהם "שומרי הסף" למדיניות האסטרטגית ואינם מוכנים להישאר בקסרקטין, כדרישת הרצל ובן־גוריון. התוצאות זכורות. רשימה חלקית: היוהרה לפני 1973, הבלי הברית עם הפלנגות ב־1982, רפיון־הדעת בין אוסלו ל"חומת מגן", המעין־פוטש של אשכנזי מול נתניהו וברק שרצו לתקוף באיראן, העיוורון הגמור מול הגרעין הלובי (נודע עליו רק אחרי שפירקו אותו...). 

לנו, ינשופי ההיסטוריה המתבוננים בעבר, אין מנופי כוח כאלה לחסימת "הברברים" הבאים לכלות את התרבות. אין לנו מומחיות מקבילה בתחום ביצועי. אבל אפשר לנופף באצבע מוסרנית: "המחקר אינו סלחן", "המחקר ההיסטורי לא יאפשר להעלים עובדות", ואז "הדורות הבאים ... ישפטו אתכם". וכך, כמה נפלא, גם היסטוריונים יכולים ליהנות ממעמד של שופטים.

אבל שימו לב שמדובר במשהו לא אישי: "המחקר". זה לא אנחנו, היסטוריונים שיש להם עמדות (לגיטימיות) כאלו או אחרות, לעומת אחרים, בעלי עמדות אחרות. זה "ה־מחקר" בה"א הידיעה, ישות כוללת מופשטת, בעלת מעמד־על נורמטיבי, שהמתריעים הם התגלמותה.

כאן, בקליפת אגוז, טמון הכשל: לא, המחקר אינו מדבר. חוקרים מדברים. ובתרבות אקדמית דמוקרטית הם לא ידברו בקול אחד, אחרת באמת תהיה סכנה לחופש המחשבה. רצוי שפרופסורים להיסטוריה יתבטאו בענייני הציבור, אבל לא מעמדה שתלטנית של "המחקר", שתביעה למעמד של בעלי בית מבצבצת מאחוריה. כשהיסטוריונים מעלים אותה היא פתטית - מרוב תסכול חותמי העצומה מאיימים על הממשלה במשפט עתידי... אבל מעבר לפתטיות הם מבטאים את המחלה של יצחק בן־אהרן - הרצון להחליף את העם - שרוב קבוצות העילית בישראל לוקות בה, לרבות קבוצות חזקות יותר. חותמי העצומה חשפו תודעה שהיא - איך נאמר בעדינות? - לא ממש דמוקרטית.