ההתכתשויות של הקיצונים־חרדים והקיצונים־שמאליים עם כוחות המשטרה והעימות הפתוח שלהם עם הרשויות יוצרים רושם של סנסציה ודרמה. הציבור הרחב עומד פעור פה כשבשני המוקדים מקיימים בכובד ראש דיונים על גבולות הציות דווקא בעיתות משבר. אבל עיון היסטורי ותרבותי־פוליטי רחב מאיר את קיומה של מסורת ארוכה של אי־ציות מצד קבוצות אלה כלפי סמכויות המדינה.
הקורונה לא מוטטה סדרי עולם, אבל בהחלט העצימה והדהדה את קולם של השוליים והציתה סופה שחשפה שכבות ותאים רדומים. את ההתרסה מול סמכויות המדינה של האגפים הקיצוניים במחנה החרדי ("קיצוניים" על שם סופם) אי אפשר להבין בהתעלם מהעימות ההיסטורי־טראומטי מלפני כ־200 שנה בין ערכי המסורת לנאורות והמודרנה (המדע). הזיכרון המריר הזה מתדלק את הפלגים הקיצוניים עד היום. לא במקרה האדמו"ר מבעלז הכחיש את קיומה של הקורונה, ולא במקרה מתפתחת תופעה של שירותי רפואה מחתרתיים שאינם מדווחים לרשויות (מסורת של רתיעה ממוסדות המדינה וחיים בשטייטעל). חלקים בציבור הזה אף רואים בקורונה הזדמנות לסגור חשבון היסטורי עם היריב החילוני־הנאור. הנה, למשל, מבחר ציטוטים מהעיתון החרדי־ליטאי "יתד נאמן" מערב פסח האחרון: "הקידמה כולה כורעת ברך בפני נגיף קטן. כל המחשבים והצבאות המתקדמים מתבררים כלא יעילים מול נגיף הקורונה"; "מגדל בבל המודרני התרסק". רבותיי, ההיסטוריה (כמעט) חוזרת.
באופן מעניין, גם תגובת השמאל הרדיקלי לקורונה מוכפפת לעולם האמונות ומהדהדת היסטוריה ומסורת של אי־ציות. לכאורה, מדובר באנשים "פתוחים", "מתקדמים", "נאורים" ו"ביקורתיים". בפועל מדובר בשבט החי במחנה מבוצר היטב. כמו אחיהם החרדים, אף הם מעצבים את עולמם מכוח החיים בתרבות המובלעת: אטומים לסביבה ומגייסים את העובדות כדי להעמיק את אמונתם ולאפשר להם פולחן דבר יום ביומו. כמו באירוע אוסלו בזמנו, אף כאן מעשי ידיהם טובעים בים והם אומרים שירה, ופוצחים במחול מחניים בכיכרות. מהיכן הגיעו מופעי האנרכיזם והאינסטינקט האנטי־מדינתי הפרוע? הקורונה יצקה דלק על גחלים לוחשות שהציתו ועוררו תאים רדומים: השורשים והזיכרון של הקבוצה מתפקדים ככוח פעיל בכינון הסדר הפוליטי בהווה. הנה רמז: את מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה הניעו זרמים אנרכיסטיים והיא הושפעה מהתרבות המהפכנית של האינטליגנציה הרוסית. איראן זה כאן? אירופה כאן!
מחנות שונים, תסביך דומה. המחנות רושפים אש, וכל אחד ממשיך ומהדק את ביצורי המעוזים כדי למנוע דליפה ולהבטיח אמונה יוקדת. מדוע? כי האמונה והמסורת חשובות יותר מהחיים עצמם, לפחות אצל דתות קיצוניות.
אבל הסצנות הללו מתעתעות ומסתירות אמת אחרת: קיומו של מחנה המפוכחים, המורכב מהרוב הדומם ועל כן אינו זוכה לבולטות תקשורתית. מחנה זה בנוי מפסיפס חברתי מגוון, הכולל שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. הם שותפים לפיכחון, לאחריות לאומית, ובעיקר לשכל ישר. אף שאמצעי התקשורת המרכזיים יוצרים רושם של סחף הולך וגובר לטובת מחנה הרוקדים־מפגינים, המפוכחים מסרבים להשתתף בחגיגה, מסרבים לעקם את הגדרות "הדמוקרטיה" בהתאם לגחמות ולאינטרסים של השמאל הרדיקלי ("הזכות להפגין" ושאר ירקות). חטיבה מעניינת במחנה המפוכחים היא החרדים־המודרניים. הנה תמונה שלא רבים רואים בתקשורת: עשרות אלפי צעירים חרדים־מודרניים מסתגרים בבתיהם דווקא משום שהם פתוחים לעולם. הם פעילים ברשתות החברתיות, בעלי השכלה אקדמית, ואינם מיישרים קו עם הוראות הרבנים ועסקניהם.
התגבשות מחנה המפוכחים נובעת מרצונם של ישראלים להתרחק מהקצוות ולהצטופף במרכז הממלכתי־לאומי. סביר להניח כי תנועה זו תשפיע, באופן כלשהו, על המערך הפוליטי־מפלגתי ועל תוצאות הבחירות הבאות. זו בשורת ההתחדשות של הקורונה.
המוטיב שהלך והתבסס בציבור הליברלי בישראל - "איש באמונתו יחיה" - אינו תקף בעידן הקורונה. אולי להפך. מי שמסרב לפקוח עיניים ולראות נכוחה את המציאות המשתנה, סופו להתפגר או להיוותר בשוליים. המפוכחים יתנערו מהיעדר הסולידריות של הקצוות.
מפוכחי המרכז יתנערו מהיעדר הסולידריות
יצחק דהן
מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.
