"וואו איזה אוויר טוב יש בעיר הזאת, בואי תנשמי קצת אוויר של ירושלים". משפחה יוצאת מהרכב שחנה ברחביה. זוג, ילד כבן 7-9, שלט מקרטון. "אין על האוויר של ירושלים", מסכימה האישה. את הקטן זה לא מעניין: "מתי מגיעים להפגנה איפה שרוקדים?", הוא דורש במפגיע.
המסקנה הראשונה שמגיעים אליה כשמסתכלים מקרוב על הקהל הרב שמחוץ למוקד ההפגנה העיקרי בכיכר פריז, היא שחלק מהם באו פשוט לבלות. להתאוורר, לפגוש אנשים. זה הבילוי הכי טוב בעיר, או למעשה - היחיד בעיר. בכל עיר.
חבר תומך שמאל שפגשתי בהפגנה הודה בפה מלא שגם חלק מהמפגינים הצעירים אולי לא מאוד אידיאליסטים. "נמאס להם מהפלייסטיישן", הסביר.
בוז לכחולי המדים
כוחות המשטרה התאספו מחוץ למתחם העיקרי של ההפגנה, וניכר שניסו בכל כוחם להימנע ממגע עם המפגינים. אחת לכמה זמן יצא טור של 4-5 שוטרים מהמחסום ברחוב המלך ג'ורג' למחסום בקרן היסוד. הם הלכו בין המפגינים הצפופים בשקט, ולעיתים ביקשו ממפגין זה או אחר לשים מסכה. המפגינים מצדם ליוו אותם בקללות ונאצות, ובמספר מקרים - גם בדחיפות. "אל תגעי בי שוטרת של דיקטטורה", צרח מפגין עב גוף לשוטרת נמוכה ודקיקה, לאחר שנעמד בהתרסה בדרכה, והיא זזה, נמנעת מעימות. אחר צעק: "אתם לא מתביישים במדים? תורידו את המדים שלכם, אתם בושה למדינה". השוטרים שתקו.
בסוף הטור צעדה מפגינה שצילמה באדיקות את הגב של השוטר לפניה בווידאו. מאחוריה צעד מפגין עם שלט: "משטרע". ליוויתי את מצעד הבושה הזה משך כמה דקות, עד שהשוטרים הגיעו לחוף מבטחים בצד השני של הכיכר. "די, זה נגמר", ניסה חברה של השוטרת הדקיקה להרגיע אותה. אבל זה לא. שעה אחר כך המפגינים פרצו את המחסומים וניסו לחסום את הכביש, בעודם זועקים: "מדינת משטרה".
אפילוג
בדרך הביתה, רחוק מבלפור, נתקלתי ברחוב בצלאל בהפגנה של כמה עשרות צעירים עם שלטים של "שלום עכשיו". "אתם מפגינים נגד ביבי?", שאלתי אחד מהם. "אנחנו מפגינים בעד השלום", התחכם הצעיר. "אבל ביבי בדיוק הביא את השלום, לא?", הקשיתי. "ביבי הביא רק צרות", ענה בפסקנות.
בצעירותי גרתי ביוון, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. בעיר בה התגוררתי התקיימה הפגנה גדולה נגד המלחמה, נגד ארה"ב. רבבות מפגינים נשאו שלטים עם סמל השלום. שאלתי אחד מהם על מה ולמה - הלא עיראק היא זו שהפרה את השלום. הוא הסביר לי באנגלית רצוצה שהמלחמה היא קונספירציה של חברות הנשק, של הקפיטליזם, של ברית נאט"ו המתועבת, שמוציאה את ההתקפות על עיראק משטח טורקיה. "מה העניין עכשיו עם טורקיה" תמהתי, "הלא אתם בעד שלום". הוא ענה לי ברצינות גמורה: "שלום זה חשוב, אבל את הטורקים צריך להרוג. את כולם".
נהוג לומר שהמטרה מקדשת את האמצעים. אבל במחאה הזו נדמה שהאמצעים הפכו לעיקר, והמטרה הפכה למנטרה: להוציא את נתניהו מבלפור בכל מחיר, ואחרינו המבול. מאחורי הסיסמאות הטוענות לניהול כושל אין דרך סדורה, מתווה כלשהו לפתרון הסוגיות שעל הפרק: המגפה, המצב הכלכלי, השלום. ההמון בבלפור סבור כנראה שאם יקבל את "ראשו" של נתניהו – הכל ייפתר מאליו, ומחצית מהעם לא תלך לקלפי בבחירות הבאות. המפגינים נושאים בגאון את דגל המדינה, אבל למעשה הכל אישי, אמוציונלי, חסר תוחלת. מה נותר? בילוי קליל באוויר הרים צלול, אסקפיזם מסוכן בימי קורונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
