כולנו סובלים מעייפות קורונה (pandemic fatigue). אכן אחרי חודשים רבים, שני סגרים ואינסוף דיונים, שינויים בהנחיות, בידודים ופגיעה בריאותית, כלכלית וחברתית נרחבת, הדבר מובן.
חוסר האמון שדובר עליו כה רבות, בנוסף לעייפות, מצטרפים יחדיו לתרכיב מסוכן לקראת היציאה מהסגר. איגוד רופאי בריאות הציבור עם שותפים רבים קוראים לחשיבה מחודשת על ההתמודדות עם הקורונה. זאת במקום להמשיך ולדבר רק על מספרים או על אסטרטגיות הנובעות מתוך מטרה של הקטנת תחלואה או של מניעת קריסת מערכת הבריאות - עם כל חשיבותן - ולחשוב בראייה רחבה, שהיא התפיסה העמוקה של בריאות הציבור.
ניהול משבר הקורונה צריך לבוא תוך יצירת שגרת חיים חדשה בנוכחות הנגיף. שגרה זו נועדה לא רק כדי למזער את התחלואה והתמותה מהנגיף אלא גם כדי לקדם רווחה נפשית, חברתית וכלכלית, תוך התייחסות לצרכיהם של מגוון האוכלוסיות בישראל. העובדה שכיום כבר ברור שנגיף הקורונה כן "מבחין" בין עניים לעשירים, כפי שניתן לראות מתוך נתוני התחלואה והתמותה של החודשים האחרונים, מראה את הקשר ההדוק שבין פערים בחלוקת משאבים לתוצאות הפנדמיה. עובדה זאת חוזרת על עצמה בכל מדינות העולם ומבהירה את הצורך בשינויים המבניים שנדרשים במערכות הבריאות כמו גם במערכות אחרות.
ניקח לדוגמה את מערכת החינוך. גם כאן ההשפעה של הפנדמיה איננה שוויונית. הסגרים, המעבר להוראה מקוונת, מגדילים פערים. הדיונים על הפעלת מערכת החינוך אם כן או לא יכולים להתנהל, רק מתוך זווית ראייה אפידמיולוגית צרה שעם כל חשיבותה היא לא נותנת מענה מלא להבנת הצרכים. פתיחת מוסדות החינוך נדרשת מטעמים מגוונים: חינוכיים, בריאותיים וכלכליים.
אם מבינים שסגירת מערכת החינוך פוגעת יותר ובעיקר באוכלוסיות מוחלשות ופוגעת בבריאותם הפיזית והנפשית של הילדים, אם מבינים תפיסה רחבה זו של הדיון, המסגור משתנה. פתיחת מערכת החינוך בהקדם תאפשר לילדים לממש את זכותם לחינוך חובה ולזכות בתמיכה חברתית ורגשית ותמנע הידרדרות בהתפתחותם העתידית של הילדים. אם נחשוב רחב ולטווח רחוק נוכל לעשות אותם שינויים מבניים - אך הדבר קשה ודורש שינוי סדרי עדיפות וחשיבה אחרת - לא חשיבה שנובעת מתוך עייפות הקורונה.
אז איך נתגבר על העייפות? שילוב הציבור תוך שקיפות כלפי השיקולים המנחים את מקבלי ההחלטות, הוגנות באופן שההחלטות לא יהוו נטל על אוכלוסיות בדגש על אוכלוסיות מוחלשות ובעיקר חשיבה מקומית יחד עם החברה האזרחית והרשויות המקומיות, יביאו להתמודדות טובה יותר, שלא הולכת באופן רפלקסיבי רק אל האיומים והאכיפה החיצונית, להתמודדות יצירתית שמתאימה עצמה לתנאי החיים השונים. זאת בעיניי המשמעות העמוקה של תוכנית הרמזור - דיפרנציאליות שהיא לא רק אפידמיולוגית לאור רמות התחלואה - של חיזוק הרמה המקומית, תוך חשיבה לטווח ארוך, לא באמצעות הפחדה אלא באמצעות עבודה משותפת. ההצלחה הרבה של תהליכים אלו ברמה המקומית ביישובים רבים מעוררת השראה ותקווה כי הראייה האינטגרטיבית תישאר גם לטווח הרחוק.
חוסר האמון שהתחלתי בו הביא ליוזמות שונות החל מאזרחים ומרשויות מקומיות שמפעילות רשתות של חקירות אפידמיולוגיות ועד לאשפוזי בית מחתרתיים בחברה החרדית. היוזמות מצביעות על אי הנחת ומהוות תמרור אזהרה על הצורך בבניית אמון מצד כל הגורמים: הציבור על מאפייניו השונים, הרשויות המקומיות, החברה האזרחית, המומחים ומקבלי ההחלטות ועד הממשלה. זהו תהליך מורכב אשר דורש שינוי תפיסתי ושינוי בסדרי עדיפות, שחייב לבוא לידי ביטוי בהשקעה במערכות הציבוריות ושותפות ישראלית מחודשת.
הכותב הוא ראש בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו