האמת היא שבתוך תוכי אני מרגיש שמירי רגב נקמה את נקמתו של כל איש ימין שהצליח איכשהו למצוא מקום במוקדים כמו אקדמיה ותקשורת, ובכל פעם מחדש נתקל בפליאה: "מה, אתה ימני?" או "איך יכול להיות שאתה תומך ליכוד?" או "לא רואים עליך". היגדים קבועים ושכיחים, שפירושם העמוק הוא: משהו בסדר הטבעי של הדברים התערער. אתה לא אמור להיות כאן. מי נתן לך להיכנס. מישהו נרדם בשמירה. אנחנו נשים עליך עין. שתדע שזה מנוגד לכללים, אבל נאפשר לך.
לעזאזל, על מה הוויכוח בכלל? תרבות השמאל חיה על פסילה מוצהרת וברורה של אנשים על סמך דעותיהם. אני לא אשכח איך "הארץ" תמך בסילוק המדען הראשי במשרד החינוך, מהנדס אווירונאוטיקה, ד"ר גבי אביטל, לא בגלל "חוסר ניסיונו, אלא דעותיו". במילים אלה. עולם התרבות שלנו לא בדיוק גדש את הכיכרות עם שלטי מחאה כשנטלי פורטמן לא הסכימה להופיע לפרס בראשית כדי לא לחלוק במה עם נתניהו, או כשבית הנשיא ביטל הופעה של עמיר בניון. אחינועם ניני פרשה מאיגוד אמני ישראל במחאה על הענקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר, ודיפלומטים שוחרי דמוקרטיה פעלו לסכל את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל. הכל בשם הייצוגיות הקדושה.
ברור שאני חושב שהימין צריך להציג גישה הפוכה לחלוטין: כמה שיותר פלורליזם, כמה שפחות בחינה של אנשים לפי דעותיהם. אבל צריך גם לראות מה קורה מול העיניים כעת. דמויות כמו אמיר השכל וכרמי גילון מובילות מאבק לשיקום מעמדן הפריבילגי השוקע. מדובר במהפכת־נגד, ריאקציה של ממש. רסטורציה של הסדר האלוהי הישן והטוב. אנחנו מקבלים לכך הוכחות בכל יום. הם פועלים לתקן מצב בלתי נסבל מבחינתם: פער בין תפיסת העצמי וההון הסמלי שלהם, לבין משקלם הריאלי בפוליטיקה. השוויון בפני הקלפי ובפני הדמוקרטיה מוציא אותם מהכלים.
מירי רגב, לעומתם, היא מהפכנית שמפרקת בשקידה מוקדי עוצמה וחושפת בשיטתיות את הצביעות שלהם. היא גם לא מוכנה להישאר "ממלכתית" בזמן שהם מאשימים אותה בפשיזם, תוקעים דגל בישבן או מרימים עליה קול באולפן. אני לא מת על הסגנון שלה, ביקרתי אותה בעבר על האנטגוניזם המוגזם והמסוכן שהיא ליבתה ביחס לממסד התרבותי בישראל, אבל בכל מה שקשור למלאכת קילוף השמאל הישראלי מדימויו הצדקני - אין לה אח ורע בפוליטיקה הישראלית.
בפרפראזה על וונדל פיליפס, אני מרשה לעצמי לומר שמירי רגב מנהלת מאבק נגד התת־מודע הקולקטיבי של השמאל, ובמאבק כל כך מלוכלך, צריך כנראה כלים מאוד מלוכלכים. ופה מלוכלך. בכל פעם שאתם מזדעזעים מה"גנגסטריות" ונדהמים מה"ג'ורה" של מירי רגב, אתם בעצם קצת מזדעזעים מהתרבות הפוליטית של השמאל, שעושה בדיוק אותו דבר - רק בוועדות סגורות, בקודים שקטים ובמחוות חרישיות. הקטע המשעשע הוא שבתגובתם האוטומטית ל"איום" של רגב, השוטים רק מוכיחים את צדקתה: הם רצים להרים שלטי הערצה לברקוביץ' ומודיעים שיתמכו בו לאימון הנבחרת - כי השמיע את המילים הנכונות.
מצחיק להיזכר עכשיו איך הקדנציה של מירי רגב כשרת תרבות נפתחה בהלם ובצמרמורת של יצרני התרבות המקומית מכך שדמות כל כך לא ייצוגית - "פרחה" ממש, נציגת ה"בהמות מלחכות קש וגבב", זוכרים? - תוביל את עולם התרבות. על אפם ועל חמתם היא הובילה - ושינתה אוריינטציה. לא אהבתי חלק עצום בהתנהלות שלה, אבל לראשונה בהיסטוריית התרבות המסובסדת בישראל, יש מקומות, אנשים, קהלים, יוצרים ותרבויות שמרגישים שהם חלק מהתרבות הישראלית, ולא רק נישות פולקלור. את הבסטיליה הדכאנית, הסלקטיבית והמדירה של אריסטוקרטיית השמאל אי אפשר כנראה להפיל אחרת. הבוקסים הגסים של מירי רגב הם המחשה סמלית של הכוחנות הלא־מתנצלת שהשמאל מפעיל, כשיטה, בכל מוקד כוח שבו הוא עדיין השליט.
