שכחו מה זה להיות דמוקרטים

לפי היגיון פשוט, ישראלים אמורים לקוות לניצחון של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. ואכן, זו תקוות רובם הגדול, בתמונת־ראי לתקוות שליטי איראן או המנהיגות הפלשתינית. אבל מיעוט לא מבוטל, מי שאמונים בעיני עצמם על טובת ישראל, מוצאים עצמם שותפים לאיראן ולפלשתינים ומייחלים לתבוסתו. ניכרים אצלם אפילו רגשות עזים של תיעוב כלפיו, חורגים מהתנגדות פוליטית רציונלית ומבוטאים במונחים מעין־דתיים. 

איך נסביר את זה? נניח לרגע למהלך אחד של טראמפ שלא זכה לתשומת הלב הראויה: ההכרה בזכותם של ישראלים להתיישב באזורי המחלוקת המדינית בתחומי א"י המערבית; מפני שהוא נוגע כביכול רק למתנחלים, שהמיעוט היוני בישראל אוהב לשנוא. אבל טראמפ ביטל את האסטרטגיה של הממשל הדמוקרטי לפניו, לרבות ביידן, שזרעה אנרכיה קטלנית בכל סביבותינו, בלוב, בתימן, בעיראק, וסמוך אלינו בסוריה ובלבנון. זו האסטרטגיה שאילצה את ישראל לתקוף אווירית ב"מערכה שבין המערכות" נגד איראן, זו שיצרה איום עליה ועל מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. טראמפ סיכל את המהלך המסוכן של העלאת איראן למעמד של כוח "אחראי", כביכול, שישתתף בהסדרה ובמיתון המתחים באזור באמצעות הסכם הגרעין. הוא מנע הזרמת הון עצום לאיראן בעקבות ההסכם, הון שהיה מזין את מכונת הטרור וההתפשטות המעין־אימפריאלית שלה בעולם המוסלמי בואכה ישראל. לזה רוצים לחזור המייחלים לתבוסת טראמפ?

טראמפ סיים מאבק היסטורי שישראל מנהלת עוד מ־1948 על מעמדה בירושלים. זה היה מאבק נגד כוחות עצומים בעולם הנוצרי והמוסלמי. מעמד ירושלים היה בן ערובה בידי הפלשתינים. היה עלינו להיכנע לתביעותיהם, אחרת בירתנו לא תוכר. אפילו הנשיאים הפרו־ישראליים ביותר לפני טראמפ מעולם לא הצליחו להביא את עצמם לתקן את העוול. נרתעו גם אלה שהבינו את זיקת היהודים לבירה ההיסטורית, שהם רוב אוכלוסייתה משנות ה־60 במאה ה־19. בהעברת השגרירות האמריקנית חשף טראמפ את העובדה שאיומי סוף העולם שהפחידו את כל קודמיו היו אקדח צעצוע. 

ועל אלה הוסיף טראמפ הבנה אסטרטגית מעמיקה בדבר הצורך של ישראל באחיזה ריבונית בשדרה המזרחית של הארץ, בגולן, בבקעת הירדן ובמורדות מזרח־שומרון. ההכרה שלו בגבולה הצפון־מזרחי של ישראל סיימה, לפי שעה, מאבק מדיני בן עשרות שנים. ההנהגות "המהוללות" שלנו קירבו אותנו פעמים אחדות לתבוסה בגולן. טראמפ חסם במידה רבה את הדרך הרעה הזאת. בהצעותיו לישראל ולפלשתינים הוא הכיר באינטרס הישראלי החיוני בריבונות על הירדן ושינה מהותית את נתוני הפתיחה בין הצדדים. באפשרות שנפתחה בפני ישראל להחיל ריבונות לפני הסדר, הוא שלל מהפלשתינים את זכות הווטו שתקעה את ישראל במבוי סתום בן עשרות שנים. בביטול התמיכה האמריקנית באונר"א הוא התחיל לפרק מוקש־רבתי ותיק שהונח בדרכה של ישראל.

אז איך נסביר את העמדה של אותו מיעוט של ישראלים טובים, יונים בהשקפתם כלפי הפלשתינים, המייחלים שסגנו של אובאמה יהיה נשיא ארה"ב? התשובה טמונה בתפיסה הלא־דמוקרטית שהשתלטה על תודעתם. אחרי שדרכם המדינית כשלה כליל, הם אינם בודקים את עצמם, שמא טעו בהנחותיהם המדיניות. הם נאחזים בהטלת אחריות לכישלון על ישראל, גם כשעמדו בראשה ממשלות יוניות. מאחר שאי אפשר לשכנע את הבוחרים הישראלים בעמדה האבסורדית הזאת, היונים הפטריוטים בישראל משליכים את יהבם על "העולם" בראשות ארה"ב, המעצמה שישראל תתקשה להתעמת איתה. בצל של עימות כזה יוכלו להפחיד את הבוחרים הישראלים. 

אבל טראמפ לקח להם את הקש האחרון הזה. לכן הבחירות בארה"ב הן אירוע פוליטי ישראלי. הישראלים שאינם מסוגלים לשכנע את בני עמם בהצעתם המדינית, מעוניינים לכופף את ידם בעזרת בורר חיצוני, שבעצם ייטול מהם את ריבונותם. אפשר לראות כאן עד כמה "הדמוקרטים" בעיני עצמם שכחו מה זה להיות דמוקרטים.