האלוף שלמה גזית שהלך אתמול לעולמו, אמר לא פעם דברים שנויים במחלוקת. אבל הוא עוד שייך לדור של אלופים בעלי אישיות עצמאית, וכשאתה קורא את הפרוטוקולים של דיונים על נושאים הרי גורל כמו ביקור סאדאת בישראל בנובמבר 1977, אתה רואה חילופי דברים חופשיים, כולל ויכוח ודעות שונות בתכלית.
בדיון במטכ"ל שהתקיים ב-22 בנובמבר 1977, אחרי ישיבת הכנסת שבה נאם נשיא מצרים דאז סאדאת, בלט האלוף גזית, אז ראש אמ"ן, באבחון הצעד המהפכני של סאדאת בזמן שאלופים אחרים, בהם הרמטכ"ל מוטה גור, היו חשדניים. אחרי שמנה שתי נקודות עיקריות בנאום, כולל הנושא הפלשתיני, הנקודה השלישית "הייתה באמת חריגה", כדבריו. "הייתי אומר אומץ הלב של סאדאת, (כשדיבר) לדעת הקהל בעולם הערבי. וכאן הוא בא ואמר, 'איי אם נאט לאפינג' ('אני לא צוחק' בתרגום מאנגלית), כשאני אומר לכם שלום אני מתכוון לכך במלוא הרצינות'. הוא היה מספיק אמיץ לבוא ולומר: 'אתם צודקים. בעבר אנחנו הכרזנו עליהם (הישראלים)... מוחרמים ומצורעים, ובשום פורום בינלאומי אסור היה לדבר אתכם. אנחנו מתכוונים להיכנס אתכם לתנאי שלום, שכל זה יעלה ויהיה דו-קיום. ישראל תזכה להיות כמדינה בעלת זכות קיום מוכרת בתוך העולם הערבי... בזה העולם הערבי (שהקים קול זעקה) רואה את השינוי'".
אבל גזית הביע חשש ש"ישראל רוצה כאן לעשות סחבת של שנות דור ודור". הוא טען שהתמורה שסאדאת קיבל, בעיקר בנאומו של ראש הממשלה אז מנחם בגין בכנסת, על הצעד הגדול שלו הייתה דלה וקשוחה.
גזית עשה עליי רושם בפעמים הספורות שפגשתי אותו של אדם המדבר בגילוי לב. כשחשב משהו, לא היו לו מעצורים. לפני ארבע שנים וחצי, כשדונלד טראמפ נתפס לראשונה כבעל סיכויים גדולים לזכות במועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית וכולם זלזלו בו, פגשתי אותו בשבעה של בכיר לשעבר בקהילת המודיעין. גזית אמר שהוא מעריך שטראמפ הרבה יותר אינטליגנטי ממה שחושבים הפרשנים. הוא חשב שהוא יכול להגיע לבית הלבן, וזה כבר העיד על יכולותיו.
זמן קצר לפני שמשה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר נאלצו להתפטר בעקבות דוח אגרנט, הם עוד הספיקו למנות את גזית לראש אמ"ן. אחרי המפולת המודיעינית של מלחמת יום הכיפורים, נפל על שכמו של גזית התפקיד כפוי הטובה לשקם את הארגון. במבט לאחור, קרוב ל-40 שנה אחרי המלחמה, שמעתי ממנו את עמדותיו הבאות: ההתרעה של המלך חוסיין בפגישתו עם ראש הממשלה גולדה מאיר כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, לא הייתה ממש התרעה. הוא המעיט בערכה. והדבר השני, הוא נטה להסכים עם דעתו של קודמו, האלוף אלי זעירא, שהסוכן אשרף מארואן היה סוכן כפול – כלומר, הוא ידע איך להונות אותנו. ועדה שחקרה באמ"ן את הנושא לא הגיעה למסקנות מוחלטות.
גזית היה אחד מאותם קצינים שדיין דאג לקדמם לאורך הקריירה. הוא היה ראש הלשכה של דיין בשנותיו הראשונות כרמטכ"ל בשנות ה-50. הוא סיפר שדיין קבע לעצמו נושא אחד או שניים שבהם התרכז בתפקיד, וכאשר בא מישהו שטען בפניו שאין דרך לבצע משהו – גם בנושאי תקציב – יכולת לראות אותו "עף מהדלת כמו פגז".
בתחילת שנות ה-60 הוא היה סמח"ט גולני (ואף השתתף במבצע נוקייב). כשדיין מונה לשר הביטחון, הוא שב והציב את גזית בזירה שהכי עניינה אותו – השטחים. בתחילת שנות ה-70 הוא מונה למתאם הפעולות בשטחים. הוא היה שייך למחנה דיין במערכת הביטחון ולא למחנה דוד "דדו" אלעזר, ולא היו לו הרבה דברים חיוביים להגיד על הרמטכ"ל, אלא ההיפך – הוא חשף לימים את קלות הדעת המביכה של דדו ערב המלחמה והזלזול שלו במה שעלול לקרות.
לפני כעשור הוא הסתבך עם הציונות הדתית כשהשמיע אמירה נגד חבישת כיפות בצה"ל, כי זה סימון כמו סרט שרוול נאצי. הוא היה אדם חושב ופתוח שהמשיך עד לפני כמה שנים להופיע מדי יום למשרדו ב-INSS באוניברסיטת תל אביב. שלמה גזית היה מבוני המודיעין המודרני בישראל ומאחרוני האלופים של תקופת מלחמות המגן הגדולות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו