כל שנה בתחילת אוקטובר אני חוזר לימים ההם, ימי העימותים הקשים בסתיו 2000. שימשתי אז עיתונאי וכתב שטח, והסתובבתי ימים ולילות באזור הגליל והמשולש. המראות ברחובות היישובים הערביים היו קשים. שבר והרס, עסקים סגורים, רחובות שוממים. ראשי הרשויות הערביות ישבו מוכי הלם במשרדיהם, וניסו ליצור קשר עם שרי הממשלה; ממשלת "השלום" שבראשה עמד אהוד ברק, שבא כהבטחה גדולה לשינוי בחברה הערבית ובמזרח התיכון. אף שר בממשלתו לא העז אז לפתוח את פיו ולבקש לבדוק את המתרחש בגליל ובמשולש. המשטרה וגורמי הביטחון, שמאוחר יותר התברר עד כמה טעו, היו מקור המידע היחיד לנעשה בחברה הערבית.
הדיכוי הכוחני והרג הצעירים הערבים אזרחי המדינה באוקטובר 2000 פערו שסע עמוק בין החברה הערבית ליהודית, והחמירו את חוסר האמון והחשדנות. ועדת אור, ובה שלושה ממיטב החוקרים והשופטים בישראל, שמעה 430 עדים וקיבלה עוד 500 עדויות בכתב, ואלפי מוצגים וסרטונים, והפיקה דו"ח, אולי המשמעותי ביותר עד אז, בנושא יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. למרבה הצער, היישום הוטל על כתפי פוליטיקאים - אז כבר בממשלת שרון, שיש הרואים בו את האחראי לפרוץ המהומות - וההזדמנות לשינוי מוסמסה.
20 שנה חלפו מאותם אירועים, ואני תוהה ועדיין שואל, איך קורה שמדינת ישראל לא הגישה כתב אישום נגד שוטר או איש כוחות ביטחון שירה וגרם למותו של מפגין אזרח ישראלי, אף שהדברים בדו"ח ועדת אור ברורים וגלויים כל כך. זהו פצע שלעולם לא יגליד, והוא יישאר פתוח בחברה הערבית בישראל, יותר מאשר בחברה היהודית. המשפחות והקהילות הערביות חיות את הכאב והאובדן, והחוויה שלהן רחוקה כל כך מהתודעה של האזרחים היהודים.
דו"ח אור סיפק הזדמנות נדירה, שפוספסה, לחיבור האזרחים הערבים למדינה, ולא, לא רק בהשקעה כלכלית גדולה (שבמידה רבה נזקפת לשינוי התודעה בעקבות אוקטובר 2000), ולא רק בגיוס ערבים לשורות המשטרה, אלא בשינוי כללי של יחס הממסד, והמשטרה בתוכו, למיעוט הערבי בישראל - ולמעשה, לקבוצות מיעוט באופן כללי. אזרחי ישראל הערבים, החרדים, האתיופים - עתירי ניסיון בכך.
החברה בישראל היא חברה הטרוגנית ורב־תרבותית. וכל מגזר נאבק על אורחות חייו ועל שימור תרבותו, לעיתים מתוך תפיסת איום חיצוני. אין ספק בכך שהמשטרה חייבת לעשות סדר במרחב הציבורי, ובתנאים לא פשוטים. אך הרושם הוא שאנשי המשטרה מנצלים את הכוח שלהם, במיוחד ברגעי לחץ. זה בדיוק מה שאירע באוקטובר 2000, והשינוי מצריך גישה כללית - הן במישור השימוש בכוח, והן ביחס לקבוצות מיעוט. קִראו את דו"ח ועדת אור, חלקים גדולים בו רלוונטיים ושימושיים בימים אלה ממש.
