הנהגה נבחרת, לא מומחים בע"מ ולא המון סוער

הדעה הקדומה ה"נאורה" מטפחת הערצת מומחים, אבל מה קורה כשהמומחים חלוקים ביניהם עמוקות? האם יש "פתרון בית ספר" למשבר הקורונה? מי יחליט על דרך ההתמודדות? מה הנוהל המקצועי "האובייקטיבי" לבחירה בין ערכים מתנגשים במצב של מגיפה? להגן על הקשישים? על הכלכלה? האם "טובת הכלל" החומרית קודמת לחובה למַזער קורבנות אדם? האם זכויות ההפגנה או התפילה קודמות לבריאות הציבור? ובאילו מתחומי הדעת תתקבל ההכרעה? התשובה היא שההכרעה לא צריכה להיות לא בידי מומחים, ולא בידי המון סוער, אלא בידי הנהגה נבחרת.

הערצת מומחים כוזבת היא לא כשל חדש. לא היה פתרון "הנדסי" אחד לדילמות האסטרטגיות בשנים שלפני מלחמת יום כיפור. אין פתרון "כלכלי טהור" לבעיות האי־שוויון, הצמיחה או הקיימוּת. אין הכרעה אקדמית מוסמכת בין כלכלה גלובליסטית לכלכלה "אנוכית" של מדינות לאום. ובמקרים שיש הכרעה, למשל בסוגיית ההתחממות הגלובלית, אין ביטחון שהיא לא תוצאה מהשתרשות דוֹגמה אטומה למידע מפריך, כמו הדוֹגמות שממסדים אקדמיים ידעו לייצר בעבר.

ידע מקצועי והתייעצות עם מומחים באמת חייבים להיות ביסוד ההכרעה בכל סוגיה ציבורית, קל וחומר בהתמודדות עם מגיפה. אבל העובדות הן שהזירות המקצועיות השונות חדורות מחלוקות עמוקות - וזה המצב הטוב, לעומת מצב של השתלטות פרדיגמה אחת על המחשבה. "פתרון" אחד ויחיד, מקצועי כביכול, הוא סכנה, לא יתרון, ומצב כזה הוא מקרה קיצון המחייב ביתר שאת הגנה דמוקרטית משלטון מומחים בלתי־ביקורתי.

השילוב בין משבר פוליטי למגיפה מחריף את הסכנה הטמונה בשלטון מומחים בחסות לחץ של המון מפגין. אלו שתי סכנות משולבות לחירות הפוליטית וליכולתנו להתמודד עם המגיפה: שלטון מומחים ושלטון רחוב. לנוכח מחלוקות בריאוֹת, ולנוכח סכנתה של דעה אחידה, שאלות ציבוריות אינן יכולות להיות מסורות לידי מומחים, לא בפן הערכי ולא בפן המקצועי "הטהור" כביכול. ולא רק מסיבות אלו, אלא מפני שיש למומחים גם אינטרסים לא־ענייניים. לפעמים האינטרס הוא "מקצועי": עמדה מסוימת שהם תולים עליה את יוקרתם המקצועית. לפעמים האינטרס הוא פוליטי: שיפוטם המקצועי מוכפף למחויבותם או להתנגדותם לערכים מסוימים, או מוכפף לתוצאות פוליטיות (שנתניהו יופל או שיישמר בשלטון, למשל, ואז דינם כדין כל מפגין). ולפעמים האינטרס הוא ארגוני: השחיתויות בפרקליטות, למשל, נובעות לעתים קרובות מאינטרס של ראשיה לבצר ולהעצים את כוחם למול פוליטיקאים או פקידים אחרים, והאינטרס מושל בשיקול הדעת המשפטי. גם למחלוקות בממסד הרפואי יש לעתים אופי כזה.

משבר הקורונה מחייב אותנו להתבגר מהערצת מומחים וגם להתגבר על אימת המגיפה. אנחנו ציבור חופשי שבוחר נציגים פוליטיים שיכריעו בשמו - לא מומחים כלשהם ולא מנהיגי רחוב. דמוקרטיה ייצוגית מקנה את המילה האחרונה להנהגה הנבחרת, זו שמעל ראשה מרחפת תמיד אפשרות הדחתה בבחירות. והדברים האחרונים הנחוצים לנו עכשיו הם ממשלה היראה ממפגינים או ערעור על הלגיטימיות של הצבעת הציבור, שאמר את דברו לפני חודשים ספורים בלבד.

החלטות פוליטיות שרויות לעומקן באי־ודאות מוסרית ומדעית רבה. אבל הערעור האנרכיסטי על תוצאות הבחירות מחריף את האי־ודאות הרגילה בעיצומו של משבר קשה. הוא מאיים על יציבותנו, על יכולתנו להתמודד - הוא, ולא משפט נתניהו. המשפט יתקיים כסִדרו. יש לקוות שהשופטים לא יתירו לתקשורת ולרחוב לעוות אותו (פה אנחנו אכן תלויים במומחיותם וביושרתם). אבל למפגינים לא די במשפט. הרמת היד על תוצאות הבחירות מקצרת את הדרך לגיהינום אנרכיסטי ולאסון פוליטי ורפואי כבד. צריך לדבוק בחוק: יש ממשלה מוסמכת להנהיג אותנו למול המגיפה. אסור לה להתקפל מול המון פרוע. השופטים מוסמכים להכריע במשפט נתניהו. והמשטרה תאכוף איסור הפגנות, כדי למנוע מוות.