רוצים לחיות, או לחיות טוב?

הקורונה מאתגרת את הדמוקרטיה: לא רק שבסין מוכנים לעשות הכל בשביל להדביר את המגיפה, בארה"ב מוכנים להקריב חיים בשביל רמת חיים • ואנחנו נקרעים בין השתיים

כבר מפרוץ המשבר הזה היה ברור שמדובר באתגר לשיטה הדמוקרטית. לא רק מכיוון שסין הוכיחה מייד שלמשטר טוטליטרי יש יתרון על כל דמוקרטיה בהתמודדות עם המשבר, זה ברור לגמרי. יתרה מזו, אזרחי המדינות הדמוקרטיות, כמו באנגליה ובארה"ב, מפגינים נגד הסגר - החלקי או המלא. במדינות רבות מפגינים בדרישה לקבל יותר תמיכה ציבורית, אך בשום מקום אזרחים לא מפגינים בעד סגר, או הגבלות תנועה והתקהלות.

הבחירה האישית בידי האזרח. בליינים בבר בוושינגטון, השבוע // צילום: אי.אף.פי

זו נקודה מעניינת למקבלי ההחלטות - הקורונה יכולה להתפשט כאוות נפשה, האזרחים לא יאשימו את הנבחרים בכך. הם כן יאשימו אותם על הגבלות חופש ועל פגיעה כלכלית. התקשורת, לא רק בארץ, מנסה ללבות ביקורת נגד הממשלה על התפשטות הקורונה, אך כאמור, אין הפגנות, או קריאה ציבורית רחבה הקוראת - סגרו אותנו, הגבילו אותנו. 

לכאורה, במדינות דמוקרטיות ממשלות אמורות להתעלם מהתפשטות המחלה. היא במילא נתפסת בעיני הציבור כגזירה משמיים. אך הממשלות בעולם כן מגבילות את האזרחים ומסתכנות בפגיעה בפופולריות שלהן. 

ההיגיון הפוליטי בכך שהנבחרים לא נענים לדרישות הישירות של האזרחים ואפילו נוקטות צעדים אנטי־פופוליסטיים, הוא שבמקרי קיצון ברור שההסתכלות על העניין מורכבת יותר. ילד יכול לבכות שהוא לא רוצה לבלוע את הסירופ המר, אבל לא בטוח שהוא יעריך הורה שיוותר לו על הטיפול ויותיר אותו קודח מחום וכאוב. 

שקט בשביל לעבוד

ההפגנות בארץ הן ייחודיות בעולם. כאמור, ההפגנות בלונדון, בפראג, בניו יורק, בטוקיו ועוד הן הפגנות נגד הסגר ובעד הגברת התמיכה הממשלתית בעסקים. בישראל ההפגנות הן נגד הממשלה, בלי שום קשר לקורונה. הן מנצלות את המומנטום המשברי ובתחילת המשבר הן שיתפו גם את העצמאים והמובטלים שהיו להם דרישות קונקרטיות מהממשלה, אך מבלי לשים לב אלה נשרו מהן ונותרו רק אלה שאין להם שום דרישה מהממשלה, מלבד הדרישה המוזרה לפיזור הממשלה.

הדרישה מוזרה, מכיוון שהיא לגיטימית רק כשציבור גדול מפקפק בתוצאות הבחירות, טוען לזיופן, או טוען שהממשלה, אחרי שנבחרה, עשתה מעשה שבגינו הקלפים נטרפים מחדש. הם יכלו לטעון זאת בהקשר התפתחות המגיפה, אך הם לא עושים זאת ודורשים דרישה חסרת תקדים - שראש הממשלה הנבחר יתפטר, במנותק מכל טענה לגיטימית אחרת. 

בשבוע שעבר שאלתי כמה תעשיינים מדוע לא רואים אותם בהפגנות. התשובה שלהם, שניתנה בנפרד, היתה דומה: אנחנו לא מרגישים חלק מההפגנות האלה. הם לקחו לנו את תשומת הלב. במידה רבה ההפגנות האלה מסייעות לראש הממשלה ולממשלה בכלל, בכך שהן הבריחו את כל מי שיש לו טענה קונקרטית נגד התנהלותה, מכיוון שבעלי אותן טענות לא רוצים לקחת חלק בהפגנת "רק לא ביבי". 

הממשלה הזו רושמת לא מעט כישלונות בניהול המגיפה, אך בתחום הכלכלי היא דווקא ממשיכה לרשום לא מעט הישגים. הרחקת העצמאים וההסתדרות מההפגנות הביאה אותם לשולחן המשא ומתן ושם הם פגשו ממשלה החפצה להגיע איתם להסדרים. השבוע (רביעי) מליאת הכנסת אישרה את תוכניתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כץ והרחיבה את רשת הביטחון הכלכלית. אושר הורדת סף הפגיעה במחזור העסק מ־40% ל־25% לצורך פיצוי העסקים. אושרה הארכת תוכנית מענק ההוצאות הקבועות לחודשים ספטמבר-אוקטובר - חודשי הסגר השני ואושרה תוכנית לשימור עובדים.

במקביל, אושרו גם ההסדרים עם המעסיקים וההסתדרות על תשלום ימי חופשת מחלה בימי הבידוד, כך שיחולקו בין העובד, שיוותר על שני ימים וניצול ימי המחלה העומדים לרשותו, המעסיקים והממשלה יממנו את היתרה בחלקים שווים. נמצא פתרון גם לעובדים שלא עומדים לרשותם ימי מחלה לניצול. ההסתדרות ניאותה להסיר את איומי השביתה על המשק ובכך הממשלה השיגה שקט תעשייתי לחודשים הקרובים. היא גם לא עושה את זה במחיר אסטרונומי. נהפוך הוא, למרות עלות התוכניות החדשות - יותר מ־10 מיליארדי שקלים בחודשים שנותרו השנה ובשנה הבאה, עדיין ישראל עומדת בשיעור הוצאות סביר בהשוואה להוצאות של ממשלות אחרות בעולם במשבר הקורונה. 

הומניות פרקטית

אולי השקט התעשייתי הזה יאפשר לממשלה לחזור להתמודד עם המגיפה שחמקה בין אצבעותיה. מנתוני ארגון המדינות המפותחות - OECD - עולה שהשבוע ישראל הידרדרה לתחתית 33 המדינות החברות בארגון. מספר הנדבקים בארץ הגיע ל־26,982 לכל מיליון נפש; בשבוע האחרון (עד 29 בספטמבר) נדבקו בישראל 6,540 איש, שבשיעורים מהאוכלוסייה זהו השיעור הגבוה ביותר מבין אותן מדינות. 

גם מספר המתים מהמחלה בישראל - 39 באותו שבוע - הוא הגדול ביותר מבין אותן 33 מדינות ושיעור ה"חיוביים" בבדיקות קורונה בישראל עמד השבוע על 11.5% - שהוא השלישי מהסוף באותו דירוג. אלו נתונים בעייתיים מאוד שאינם מושפעים עדיין מהסגר הנוכחי, שאמור להביא לשיפור באותם מדדים. 

כמו האזרחים בכלל גם המשקיעים אדישים למדי למדדים הללו. מבחינת המשקיעים מצב של שיעור נדבקים גבוה מאוד ואפילו מספר מתים גבוה, פחות רלוונטי ממצב העסקים. אני מניח שרבים מצקצקים בלשונם נוכח האמירה הצינית הזו ואולי אף מפליגים במחשבות על קדושת החיים, "כל המציל נפש אחת" וגו'. הערכים האלה לגמרי לא מתיישבים עם העובדה שכשבתי החולים קרסו בצד אחד של מנהטן, בצד השני שלה הבורסות פרחו. אבל, כאמור, הממשלות קוראות את הנתונים אחרת. הן כן רואות את הצעדים הבאים, שעלולים להביא אוכלוסיות גדולות לסף תסכול כשלא תהיה אפשרות להגיש להן טיפול, או שהשבתת העסקים לפרקי זמן ארוכים יותר תהיה בלתי נמנעת. 

בכל מקרה המתח הזה בין התפיסה ההומנית של המחלה לבין התפיסה הפרקטית - מפתיע. אם חשבנו שדמוקרטיות פחות סובלניות לאובדן חיים, הרי שהקורונה מספקת מבט שונה - דווקא בסין הממשל שואף לעצור את המחלה והתמותה בהרבה יותר נחישות. ארה"ב היא הסמן הקיצוני לסין ומוכנה להקריב יותר קורבנות אנושיים על חשבון שימור מצב הכלכלה. 

ההבדל הגדול בין השתיים הוא שבסין הממשל עושה את הבחירה בעבור האזרחים, תוך שהוא מקריב את החופש האישי שלהם. בארה"ב האזרחים הם אלה שעושים את הבחירה האישית. הם נדרשים לתמרן בין רמת החיים שלהם לבין החיים עצמם, ובמקרים רבים הם מעדיפים לשלם בחיים כדי להשיג רמת חיים גבוהה יותר ויותר חופש. 

נראה שישראל, כמו יתר מדינות העולם, נקרעת בין שתי הגישות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו