במוצאי יום כיפור הלכה לעולמה מרים לוינגר, הגברת הראשונה של ההתנחלויות, שהייתה אחת מהדמויות המשפיעות ביותר על מדינת ישראל בחצי המאה האחרונה. לא רבים ידעו זאת, אך מי שצריך יידע. המדינאים והפוליטיקאים שהספידו אותה – יידעו.
מרים לוינגר לא הייתה אישה של תארים. אם הייתי בא אליה עם התואר "הגברת הראשונה של ההתנחלויות", היא הייתה עושה צחוק ממני ומעצמה, כדרכה. "כן, מאיר, אומרים שהבאתי את המקרר הראשון לחברון", היא בטח הייתה אומרת. אבל המקרר הראשון היה דרך חיים. בראשוניות של יצירת החיים, החיים המעשיים. לא בגדולות ובסיסמאות, אלא בחיים פשוטים, חלוציים וראשוניים. כמו ליל הסדר הראשון במלון פארק הערבי בחברון שיזמו ה"לוינגרים", שהיה האירוע המכונן של תנועת השיבה לשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים.
את חייהם הצעירים החלו בקיבוץ לביא, בו שימש אב המשפחה כרב ורפתן. מרים הגיעה מהגולה האמריקאית, ולכן סלדה מהגינונים שם. פה בארץ היא מצאה את העושר בהגשמה האישית, ואת האושר בהקרבה עד כלות בחיי צנע ובפשטות עם בית פתוח לכל. תמיד עם אורחים, מחיילים וסטודנטים ועד עוברי אורח מוזרים. כשמרים עייפה להגיש את האוכל, רבי מוישה היה "עומד עליהם" עם המרק, כמסופר על אברהם אבינו וברובע אברהם אבינו המתחדש – שם גרו.
לימים סיפרה לי שהייתה יכולה להישאר נערה אמריקאית כמו חלק מבני משפחתה. "העלייה הצילה אותי", אמרה, והשוותה בכאב בין מספר הצאצאים הרבים שלה פה לבני משפחתה וצאצאיהם שנשארו שם, שחלקם התבוללו, ולכן קבעה שהפתרון לעם היהודי הוא בארץ ישראל.
כמעט לא היה לה עניינים אישיים. כל שיחה בינינו הייתה על הכלל ועם ישראל ואם הגיעו סיפורים אישיים, הם הובילו לתובנות של ערכים. בעיניי, לוינגר הייתה פמיניסטית. הפמיניסטיות יכולות ללמוד ממנה מהו פמיניזם. זה לא היה פמיניזם העוסק במעמד האישי – הכל דרך משקפי המאבק על הארץ הזו.
הימים ימי ממשלת מפא"י בשנת 1968, ומחלוקת מלווה את "ליל הסדר" הארוך בעולם בחברון. משהות בפסח בלבד לשהות באורך שנה במלון הערבי החברוני עם חוזה חתום עם בעל המלון. כפשרה, מועברים לבית הממשל הצבאי, שם במשך שנה גרים כל בני המשפחה – בחדר, וסביבם צעירים וצעירות שחלקם נישאים ומהווים את הקהילה.
מרים היא האחות של הקהילה, שגידלה את ילדיה וליוותה במסירות את ניהול הקהילה הצפופה. אחר כך הגיע השר יגאל אלון עם ההצעה להקים את הקהילה מחוץ לחברון, והפשרה הופכת לעיר ואם בשם קריית ארבע, המונה כיום אלפי תושבים.
מה עם השיבה לחברון?
אחרי כעשור, דווקא נשות המתנחלים נכנסות לפעולה בהובלתה. אחרי רצח יהושע סלומה, הן דוחפות להשתלט על בית הדסה הנטוש בחברון מאז אירועי תרפ"ט. בלילה אחד, לוינגר וחברותיה פרצו לבניין עם המקרר וכלי המטבח, עם התינוקות והילדים, ולא יצאו משם. כמעט שנה של מצור. ראש הממשלה מנחם בגין פקד אז לא להוציאן מהמקום. הרמטכ"ל רפאל איתן הגיע, התרשם וחותם להן: "בעקשנות, בעוז ובמסירות – ננצח!".
אחרי רצח נוסף של שישה בחורים בחברון, החליטה הממשלה על חידוש ההתיישבות היהודית בחברון. כמי שלווה את המאבק של הנשים בהקמת לובי בכנסת למען ההתיישבות, התרשמתי מיכולת העמידה שלהן. בזכות הנשים, נגאלו ישראל ממצרים ובזכות נשים נגאלה חברון מחדש.
ערב הצום, מרים בת ה-82 אושפזה במצב קשה. במהלך הצום, בשעה שישראלים רבים התפללו, ריחפה נשמתה בין שמיים לארץ, עד שבמוצ"ש הצטרפה לבעלה, הרב משה לוינגר, היושב שם בישיבה של מעלה, לוחם כדרכו, מתפלל ומסנגר על עמו וארצו. מלמעלה. ח"כ לשעבר הרב אליעזר ולדמן וראש הישיבה בקריית ארבע, שעלה עמה מארצות הברית שהספידה, קרא לה בקול בוכים להמשיך לעשות מה שעשו בכל עת שהיה צורך ציבורי – לכו להפגין. לכו להפגין לפני הקב"ה כדי שיאמר הרף למגפה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו