מלחמת לבנון השנייה, אסון הכרמל, החשש מאבעבועות שחורות: הידע הקיים במערכת הביטחון ביחס לאיומים ביולוגיים ואחרים, היה צריך לאפשר למדינה להתמודד עם משבר הקורונה באופן הרבה יותר טוב, בדגש על שלושה ממדים: הרגולטיבי, הניהולי והאופרטיבי.
רשת החירום הלאומית (רח"ל) היתה אמורה להכין, עוד לפני המשבר, את התשתית החוקית שעל בסיסה אמורה לנהל מדינת ישראל מצבי משבר. מעל הכל, על רח"ל היה להיות מסוגלת לייצר תמונת מצב עורף לאומית יומיומית עבור הרמה הניהולית, במטרה לגבש מדיניות ותוכנית רלוונטית להתמודדות עם המגיפה.
המדיניות והתוכנית שנגזרת ממנה מיועדות לכוון את משרדי הממשלה ואת גופי הביצוע. לכל אחד מהגופים אחריות שונה, אבל מטרה משותפת אחת - לעצור את המגיפה, ולכן נכון היה להטיל על גוף כמו משרד הביטחון את הניהול האופרטיבי.
משרד הביטחון, שאמון על מצב מיוחד בעורף, מופקד על הפעלת כל גופי הביצוע, בכלל זה פיקוד העורף (פקע"ר), משטרת ישראל, גופי ההצלה, בתי החולים ואפילו המגזר השלישי.
התוצאות ביחס לטיפול בקורונה, עד כה, מעידות על כישלון. הבעיה העיקרית מתמקדת בכך שהמערכת המדינתית לא התארגנה באופן המאפשר לה טיפול יעיל ואפקטיבי במגיפה.
קרו הרבה דברים טובים, הרבה יוזמות ראויות לציון, אך ניהול המשבר ברמה הלאומית התעלם מהמערכות הקיימות, לא ארגן מערכת חלופית, לא הגדיר באופן ברור תפקידים ואחריות.
כך יוצא ששר האוצר חושב על כלכלה אבל גם על בריאות, והפרויקטור חושב על בריאות אבל גם על כלכלה, ושר החינוך, בצדק, רוצה לפתוח את מערכת החינוך כמו ששרת התחבורה רוצה שהתחום שעליו היא מופקדת יחזור לחיים.
בעצם, מדובר במערכת של מערכות, ולעולם יתקיים מתח מובנה ביניהן. לדוגמה, ממונה הקורונה לא צריך לעסוק בכלכלה אלא רק בטיפול במגיפה, בהורדת רמת התחלואה, ביכולת של בתי החולים למלא את תפקידם. שר האוצר צריך לעסוק רק בתפקוד ובצמיחת המשק.
לו הקבינט היה מתנהל כך, היה נדרש אולי לחמש החלטות משמעותיות ברמה הלאומית. דווקא ממשלת האחדות, או ליתר דיוק שיתוף פעולה אמיתי בין נתניהו לגנץ, היו אמורים להגביר את אמון הציבור ואת מילוי ההנחיות.
כאשר הממשלה מדברת בשני קולות, זה הופך את משימתו של רה"מ להרבה יותר מורכבת עד כדי בלתי אפשרית.
אין לתלות בשום מצב את האחריות הכוללת לתוצאות על הפרויקטור או על גופי הביצוע, או על מי מהשרים. האחריות אמנם מונחת על כתפי רה"מ, אך כדי שהוא יצליח הגיעה העת לפעול באחריות אישית ולאומית. התשתית לעצירת המגיפה כבר קיימת, צריך לעצור לרגע הכל, לארגן את המערכות השונות, להגדיר את תחומי האחריות באופן ברור ובהיר, ובעיקר להירתם ולסייע למלא אחר ההנחיות.
הכותב כיהן כמפקד פיקוד העורף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו