ערב יום כיפור. בכל שנה הכותל מלא בעשרות אלפי מתפללים, מרביתם לא שייכים לציבור הדתי או החרדי אלא לציבור המסורתי. שלומי אמוני ישראל ממלאים את הרחבה, ואלפים נוספים עוקבים מהבית במה שהפך לאחד הערבים המרגשים של השנה.
והשנה, הכותל שומם. כואב מאוד לראות את הכותל כך, כאילו שעם ישראל טרם חזר לארצו, כהמחשה מרירה לשורותיה של נעמי שמר "איכה יבשו בורות המים/ כיכר השוק ריקה/ ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה".
אך כיכר השוק לא היתה ריקה בצד האחר של העיר. גם בשיאה של המגיפה, כשעם ישראל כלוא בבתים ונאלץ לוותר על אירועים שהם בליבת זהותו הפנימית, מפגיני בלפור לא עוצרים. והם מצפצפים על כולם: גם אחרי התגובות הקשות בעקבות סעודת ראש השנה ההמונית שערכו ברחוב, בזמן שכולנו משאירים את ההורים לבדם; גם אחרי הסקרים שמראים שהמרכז והשמאל מתנגדים להפגנות, אנשי הדת החדשה רק־לא־ביבי חייבים להמשיך.
וחשוב להדגיש: בשום חוק יסוד או אמנה בינלאומית לזכויות אדם אין עדיפות נורמטיבית להפגנה על פני פרקטיקה דתית. בשום מקום חופש ההפגנה לא עולה על חופש הדת. אין האחד מבטל את האחר. מי שיגיד לכם שזכות ההפגנה ערב אחרי ערב עולה על הזכות להתפלל בערב החשוב ביותר בשנה - מדבר מפוזיציה או מפיץ בורות.
אין זה אומר שרצוי היה שיתקיימו גם ההפגנות וגם התפילות בכותל. ההפך הוא הנכון: ראוי היה שילמד ציבור הבלפוריסטים מהציבור המסורתי, וימצא דרכים יצירתיות לבטא את מחאתו הקדושה באמצעים דיגיטליים.
אבישי בן חיים העלה תמונה מרירה שלו על הרחבה הריקה, כעדות לכוחה הדל של ישראל השנייה שהקדוש לה שוב היה לצנינים בעיני מקבלי ההחלטות. אך יסכים איתי אבישי: זה אולי הפסד בטווח הקצר, אבל הציבור המסורתי מתגלה לא כישראל השנייה אלא כישראל החדשה. הכותל הנטוש הוא תעודת כבוד לציבור ששם את טובת הכלל בראש מעייניו ומתגלה כנאמן האחרון לממלכתיות ולאחריות חברתית.
ישראל הראשונה והפריבילגית מפגינה בבלפור בעיקר את הניתוק שלה מרחשי העם. את חוסר היכולת שלה להתגייס יחד עם הציבור למטרה המשותפת של מיגור המגיפה. זו עוד עדות להתפוררות ולקמילה של הציבור הזה. לחוסר הרלוונטיות שלו ביחס לציבור הישראלי הרחב. מי שכותרת ההפגנות שלו מהרגע הראשון היתה "תחזירו לנו את המדינה שהליכודניקים גנבו לנו", לא פלא שלא מצליח לצאת מהפופיק של עצמו ולראות את טובת הכלל.
התמונה של הכותל ריק מול בלפור המלא מעציבה במבט ראשון, ובעיקר מכעיסה מרוב חוסר צדק. אך במבט שני יש בה משהו מעודד: בצד אחד ישראל הישנה, שנאבקת בפרפורי הגסיסה שלה תוך שהיא מביעה חוסר אחריות מוחלט לצרכים של הישראלים. מהצד האחר, דווקא אנשי הכותל - וכמה אירוני שהם שקופים בתמונה הזו - הם הביטוי של ישראל החדשה והיפה. זו שמוכנה לוותר למען הבריאות, למען השלום ולמען ההיגיון, על אירוע שהוא מסממני הזהות שלה.
