יום כיפורים זה איננו כיום כיפורים שעבר. בתי הכנסת לא יהמו אדם. קירות ההיכל לא ירעדו מ"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה". על דעת המקום ועל דעת הקהל, לא נתפלל אפילו עם העבריינים.
כי העבריינים, ביום כיפורים זה הם אנחנו, כולנו. מבכירי מנהיגינו שלא קיבלו את ההחלטות הנכונות, ועד אחרון האזרחים שזלזל בהוראות. לכן, בחצרות הבתים, במרפסות, בסלונים או בחדרי המגורים, נכה בגפנו על החזה. על חטא שחטאנו לפניך כשלא עטינו מסיכה, על חטא שחטאנו לפניך בהתקהלויות אסורות.
חצי שנה שהמגיפה הורגת בנו, ורבים מדי בקרבנו עדיין עוצמים עיניים אל מול עובדות ברורות. בתי החולים מתחילים להיראות כמו באיטליה. בתי הקברות מתמלאים באנשים שיכולים היו להמשיך בחיים מלאים. כיצד אפשר להמשיך ולהתכחש למגיפה?! כיצד ייתכן שרבים מדי עדיין לא מסיקים מסקנות?! אולי כמו ביום הכיפורים ההוא, לפני 47 שנה, אנו זקוקים לאזעקת חירום, צפירה עולה ויורדת, שתעיר אותנו מהאשליות.
יום הכיפורים הוא זמן של אחדות לאומית. בזמן שבית המקדש היה קיים, הכהן הגדול היה מכפר בעבודתו על החטאים של כלל עם ישראל. כשאין בית מקדש, זוהי ההתכנסות הלאומית, הצום הכללי, התפילות ההמוניות והידיעה שכולנו חווים את קדושת היום, שמחברת בין כולם.
אם כך, ביום של חשבון נפש לאומי, על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול - איפה טעינו? מה עשינו לא בסדר, שגם את חגי תחילת השנה אנו חוגגים בסגר ולא כסדר?
אולי ביום הכיפורים הזה נקבל על עצמנו, כל אחד ואחת, להוביל את הדוגמה האישית ואת האחריות הלאומית. במקום לקבול על כך שאחרים מסכנים את הציבור - אף על פי שהקובלנה צודקת - יודיע כל מנהיג וכל מגזר שהוא מתנדב להחמיר על עצמו, כדי לחולל את השינוי הלאומי. הרי ההתגברות על המגיפה תלויה בסופו של דבר בנו.
אולי ביום הזה נקבל על עצמנו נדרי ואסרי להתכסות במסיכות, ושבועי וקונמי לוותר על התקהלויות, וחרמי וקנסי להימנע מהתחבקויות. נעשה זאת כדי שיום הכיפורים הבא יבוא עלינו לטובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו