האינסטינקטים הבריאים של טראמפ

הצטרפותה של בחריין לאיחוד האמירויות והסימנים המעודדים בערב הסעודית, במרוקו ובסודאן אמנם אינם משנים את מעמדה האזורי של ישראל מיסודו, אך הם מצביעים על דפוס מעניין המוכיח את ההשפעה הדרמטית של המדיניות האמריקנית באזור.

מתברר, שוב, כמה נזק יכולה לגרום מדיניות פשטנית, המתרשמת מתדמיות מעוותות של מאזן הכוחות האזורי, ואיזו תועלת עצומה לארה"ב ולבעלות בריתה אפשר להפיק מניתוח קר רוח של המאזן הזה. כאשר קיסינג'ר וניקסון הכניסו שינוי מהפכני במעמד האמריקני, על יסוד ניתוח כזה, לא היה הדבר צריך להפתיע את מי שהכיר את הישגיהם בזירה הגלובלית. כאשר טראמפ הולך בדרך הנכונה, קשה לייחס לו דווקא כישורים אנליטיים מחודדים במיוחד.

מתברר שבהקשר המזרח־תיכוני יש לו משהו חשוב לא פחות: אינסטינקטים אסטרטגיים בריאים. מעבר לעניין האזורי, יש כאן לקח מעניין. אובאמה, המתוחכם והקר, כמעט לא החמיץ שגיאה בהבנתו ובמדיניותו האזורית; טראמפ, האמוציונלי והתזזיתי, עשה מעט שגיאות (למשל, עם ארדואן) והביא הרבה תועלת.

לארה"ב ולבעלות בריתה נגרם לא מעט נזק מנשיאים שלא הבינו את האזור. את החמור שבנזקים גרם ב־1956 אייזנהאואר, שהזניק את מנהיגותו המשיחית של נאצר, פגע אנושות במעמדן של שותפותיו הבכירות בנאט"ו וחיזק דרמטית את מעמדה של בריה"מ באזור. הוא נהג כך על יסוד ציפייה הזויה שמצרים וה"בלתי מזדהות" יראו באמריקנים בעלי ברית נגד ה"ניאו־קולוניאליזם" הבריטי־צרפתי בסואץ.

התוצאה הבלתי נמנעת של חיזוק הרדיקליזם הנאצרי והפטרונית הסובייטית היתה קריסת המשטר הפרו־מערבי החשוב ביותר בעיראק ואיום על אחיותיו בירדן ובלבנון, שניצלו בעור שיניהן בסיוע כוחות אמריקניים ובריטיים. הנזק שגרם קנדי היה פחות דרמטי, אך גם הוא ניסה לפייס את הרדיקליזם של נאצר, במקום להיבנות מחולשתו בסוריה ובתימן.

הנשיאים ג'ונסון, ניקסון ופורד (למעשה, קיסינג'ר בתקופת פורד) כבר הבינו היטב את הדינמיקה האזורית. הם כפרו בתמונה הפשטנית, שהציבה את ישראל מול "הערבים" ותבעה מארה"ב לבחור ביניהם. הם הגדירו את המחנות כהווייתם: הגורמים הרדיקליים בתמיכת בריה"מ מצד אחד; וארה"ב, רוב מדינות ערב החוששות מהרדיקלים וישראל, מצד שני.

הם הבינו את ההזדמנות שהציעה להם תבוסתם של נאצר, שותפיו ופטרוניתו הסובייטית במלחמת ששת הימים, והציבו לו ברירה בין מבוי סתום וחורבן במתכונת שקיימת מאז אמצע שנות ה־50, לבין התפקדות במחנה האמריקני, שתעקור את שיניו הרדיקליות. נאצר סירב ואיבד את מעמדו. סאדאת נענה, לפי תנאיו, במסגרת הסדר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבו ניצחו ארה"ב, ישראל ומצרים עצמה, והובסו בריה"מ, סוריה ואש"ף.

שני נשיאים חרגו מן המתכונת הזו וכשלו במדיניותם. קרטר חתר ל"הסדר מקיף־כל" שיכלול את כל הרדיקלים. סאדאת, שחשש שכל הישגי מצרים יירדו לטמיון בשל הזיותיו של נשיא "אפוי למחצה", נקט מהלך מהפכני בהציעו חוזה שלום נפרד עם ישראל, וקרטר נאלץ לשנות כיוון ואף תרם בקמפ דיוויד למימוש היוזמה. אובאמה שילב מחויבות אידיאולוגית למצוקת הפלשתינים עם הערכה, מנותקת לחלוטין מן המציאות, בדבר משקלם האזורי, ובזבז את נשיאותו על חתירה חובבנית להסדר בלתי אפשרי בינם לבין ישראל.

טראמפ רואה את האזור נכוחה, למעט טעותו בדבר סכנתם של ארדואן ו"האחים המוסלמים". הוא מבין שהמעורבות הישירה של חיילי ארה"ב באזור לא רק שאינה זוכה לגיבוי בציבור האמריקני, אלא גם אינה יעילה אסטרטגית. מקומם באסיה, ובמיוחד בים סין הדרומי.

במזרח התיכון חשוב לזהות את האויב העיקרי של ארה"ב ובעלות בריתה - איראן - להחלישו ולפגוע בו במידת האפשר, לתת גיבוי מלא ואמין לכוחות האזוריים הנלחמים נגדו, ולעודד אותם לפעול יחד ולסייע זה לזה. זו משמעות הברית בין ישראל, ארה"ב והמדינות הסוניות העיקריות, תוך עקיפת הווטו הפלשתיני. את זה חוגגים, בצדק, בוושינגטון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו