ישראל ערב תשפ"א: מלחמת שבטים בצל קורונה

בשבוע החולף סיכמו עיתונאים ופרשנים את משבר הקורונה במילים: "משמעת הציבור רופפת". אבל זהו נוסח מטעה. אכן, הקורונה עיוורת לצבעים מעמדיים ופוליטיים, ומכה בכל מי שנקרה בדרכה. לכאורה, זהו עניין של בריאות הציבור, ערך עליון שאין צורך אפילו לטרוח ולכתוב עבורו סעיף בחוזה החברתי. למרות זאת, המציאות בפועל מורה כי הערך הזה קורס מפני עקרונות אידיאולוגיים ותרבותיים. הכל עוטים על עצמם מסיכה, אבל מאחוריה מסתתרת היררכיה, מערכת העדפות. לפיכך, ניתן לראות בקורונה פריזמה שדרכה ניתן ללמוד על החברה בישראל.  

החרדים, למשל. מגיפה עבורם תמיד נקשרת בהתערבות שמיימית וקוסמית. הם מצייתים לגורמי בריאות הציבור, אבל עד גבול מסוים. אומן? עד כאן! יהדקו מסיכות ובאותה נשימה יצטופפו כדבוקה בשטיבלך (בתי תפילה). גמזו? בסדר, בתנאי שבחגים לא יהיה סגר. 

מול המחנה הזה ניצבים "החמוצים". אבותיהם החלו דרכם לפני כ־120 שנה כשבט המתיימר להוביל בשם המדע והרציונליזם, ובתוך כך ביקשו להוציא את אחיהם מהשטייטל, הגטו. כיום הם מוצאים עצמם בגטו וכופרים במדע, שהרי הנגיף, כידוע, פוסח על בלפור, ובכלל הנגיף ניגף מפני שאלת השחיתות (שלא באמת מעניינת אותם). הם נוסעים על אדי הדלק של "הציונות של פעם", אבל רק ככרטיס ללב הקונצנזוס. מכוח שליטתם במוקדי התרבות והתקשורת, הם מנסים לייצר שרשרת הדבקה פוליטית־רעיונית שתחלחל אל העם; עשרות שנים הם מבקשים "ליישר את העקומה" של השבט הלאומי־עממי (להלן), ללא הצלחה. שבט חי בסרט. 

מול אלה ואלה עומד השבט הלאומי־עממי. הם אינם פוקדים את בית הכנסת דבר יום ביומו, אבל דבקים בריטואלים המחזקים את המרכז היהודי־ציוני־דמוקרטי שננטש על ידי "החמוצים". בראש השנה הם יקראו: "מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ", ובאותה נשימה יעודדו את ילדיהם ללמוד רפואה. הם נדרכים כשרה"מ עולה לשידור. הוא נוסך בהם ביטחון, שבתורו מהווה גורם ממשמע. הם יעטו מסיכה ולא ידברו סרה כנגד מסורת ישראל. הם אינם נוטים לביקורת מגובשת ועקרונית כנגד שבטים אחרים, וזו חולשתם.

לעומת אלו עומד השבט הישראלי־ערבי. הריכוז הגבוה של נדבקים במגזר אינו בפשטות פועל יוצא של צפיפות או גורמים תרבותיים, אלא גם, ואולי בעיקר, של מידת האמון שלו ברשויות. ב־20 השנים האחרונות פעלו גורמים אזרחיים ושלטוניים להדק את החיבור ולתרום ליחסי האמון. אולם, במקביל פעלו ופועלים גורמים חתרניים לפרום אותו. הדברים אמורים, בראש ובראשונה, במנהיגי הציבור הערבי. לאלו יש חשבון היסטורי משותף עם הלאומיות והסולידריות הפן־ערבית, ועבורם הדיאלוג (הסמוי והגלוי) עם אבו מאזן ואסד חשוב יותר מתשתית הביוב בפזורה הבדואית. 

גם איימן עודה הצטרף לדבוקה המדביקה בבלפור; לא משום שהוא חרד לשלטון החוק, כי אם מתוך שאיפה לקדם את פרויקט־העל הבלתי־מפורש: קעקוע הזהות הלאומית־יהודית של ישראל. כשהסוגיה הפלשתינית עומדת ברקע, הקורונה מעניינת את מנהיגי הציבור הערבי כשלג דאשתקד. אחריות עקיפה לחוסר האמון של הציבור הערבי יש גם ל"חמוצים". אלו, הידועים גם בתואר "מהנדסי תודעה", המציאו לפני כ־20 שנה את המושג מעורר היראה "הדור הזקוף". להלכה, הוא נועד לזקוף את קומתו של הצעיר הערבי; אך למעשה, יש לו מטרה סמויה: לשמש סולם פוליטי שעליו אמורים הצעירים לטפס כדי לקעקע את הלאומיות היהודית, מטרה משותפת להם ולראשי המגזר. אבל, מעשה שטן, הצעירים הללו חוו בעשורים האחרונים גאות ומוביליות חברתית מרשימה. זהו הדור השפוי: צעירים שמעריכים את הזכות שנפלה בחלקם לחיות במדינה מודרנית ודמוקרטית.

בשנה הבאה עלינו לטובה יצטרכו מנהיגי ישראל לנווט את הספינה המיטלטלת בסופת הקורונה אל חוף מבטחים. דרכם תצלח אם ישכילו להבין שקצף הגלים, הנראה מעל לפני השטח, אינו אלא ביטוי חיצוני של זרמי עומק תרבותיים. 

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל