ענישה פלילית על אי־דיווח? לא תמיד הדרך היעילה

האונס הקבוצתי המזעזע באילת ומותו הטראגי של החייל במסיבת טבע, העלו מחדש את השאלה אם יש לחייב בפלילים את מי שנמנע מלדווח על פשע מתוכנן. על פניו, אין טבעי מהדרישה לדיווח, והיא משקפת ציפייה מוסרית ברורה. מכאן גם הרצון שאי־דיווח על פשע ילווה בסנקציה פלילית. אי־דיווח כמוהו כאי־מניעת הפשע, וכהשתמטות מחובה אזרחית ואנושית אלמנטרית.

בפועל, הסוגיה מורכבת, וייתכן כי הגיע העת לשקול מחדש את משמעותה במישור המשפטי־פלילי. אין כל ספק בחומרת העבירות שהעלו מחדש לדיון את הסוגיה, ואין חולק על כך שדיווח במקרים כאלה על פשעים מתוכננים הוא ראוי מבחינה מוסרית. אך ייתכן שסנקציה פלילית על אי־דיווח על חברים וקרובי משפחה - היא שגויה מבחינה משפטית. 

מטבע הדברים, כאשר האדם שעליו יש לדווח הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה או חבר קרוב, חובת הדיווח יוצרת מורכבות פסיכולוגית וחברתית. הדבר נכון במיוחד ביחס לצעירים ולנערים. קשה להניח, לפחות בנסיבות מסוימות, כי נער יקריב קשר חברתי שבו הוא תלוי מבחינה רגשית. יש לזכור שמדובר במי שנמצאים בשלבי התפתחות רגשיים וקוגניטיביים מוקדמים, ותפיסת המוסר שלהם טרם הבשילה לעמוד במבחן מעשי כה דרמטי. חובת דיווח - בגילאים ובהקשרים האלה - לצערנו לא מוכיחה את יעילותה.

הרשעה באי־מניעת פשע אינה מתיישבת גם עם העיקרון שעבירה פלילית צריכה להלום את תודעת הציבור. המשפט הפלילי אינו מכשיר להנדסה חברתית ולקידום מצוינות מוסרית שהיא בבחינת "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". ככלי הדורסני ביותר שהמדינה רשאית לנקוט נגד הפרט, עליו להתמקד בהגנת ערכי החברה הרווחים, ולא בחינוך להם. 

פטור מדיווח קיים בחוק העונשין רק ביחס לאי־מניעת פשע בעבירות נגד ביטחון המדינה, ובהתייחס לקרובים מדרגה ראשונה. אם הפטור קיים במקרה החמור של עבירות ביטחון, מדוע שלא יוחל גם ביחס לפשעים אחרים, חלקם קלים יותר? לא מיותר להזכיר גם את ההיסטוריה הבעייתית של אכיפת עבירת אי־מניעת פשע המעלה לעיתים תחושה של אכיפה בררנית, הן בישראל (נגד בני מיעוטים בשנות ה־70, למשל) והן בעולם (באנגליה נגד המחתרת האירית). 

כאמור, אין ספק בחומרת העבירות האחרונות, והתחושה שניתן היה למנוע אותן על ידי דיווח, הופכת את הבטן. אך הכלי הפלילי הוא כבד והרסני מדי, ומוטב להשקיע במאמץ חינוכי וטיפולי. את עבירת אי־מניעת פשע יש לשמור למקרים מובהקים יותר, המצביעים על אנטי־חברתיות שניתן לעקור רק באמצעות הדין הפלילי.

דורון מנשה הוא פרופסור חבר ואיל גרונר הוא תלמיד מחקר בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו