נכשלנו. כולנו. כל המדינה, הפוליטיקאים, הציבור על כל גווניו, כולנו נכשלנו. השאלה היא אם יש מועד ב'. לאלו שנפטרו מקורונה או מכל מחלה אחרת שיכלו לקבל עבורה טיפול ולא קיבלו בגלל הקורונה, אין מועד ב'. כבר עברנו את ה־1,000 איש ואישה שנפטרו ישירות בעקבות המחלה. אפשר להמשיך לדון עד אינסוף בטעויות שנעשו, וברוך השם לא דילגנו על שום טעות שהיה אפשר לעשות, אף אחת. אנחנו יכולים להיות אור לגויים מבחינת טעויות שאפשר לעשות כדי למנוע את צמצום המגיפה. אבל מה עכשיו? לאן פנינו מועדות? האם למדנו לקח?
למגיפה צדדים רבים, בראש ובראשונה הצדדים הבריאותיים, אך הצדדים הכלכליים והחברתיים חשובים לא פחות. גם הם, בסופו של דבר, משפיעים על הבריאות ועל איכות החיים. ההשפעות של חוסר תעסוקה וירידה בהכנסה כוללות גם אספקטים חומריים, כמו כסף למזון, אך גם גורמים היוצרים מצבי לחץ, שמהווה פגיעה קשה בבריאות. נוסף על כך, הסגר מביא לבידוד, ואין כמו בדידות לפגוע הן בבריאות הנפשית והן בבריאות הפיזית.
הקולות הנשמעים בתקשורת בימים אלו, לרוב מייצגים זווית אחת של המגיפה. ראשי המחלקות בבתי החולים רואים לנגד עיניהם את החולים והנפטרים, הם רואים את הצוותים הקורסים תחת העומס, את אוזלת היד של המערכת המנהלת את מערך הרפואה. נציגי התעשיות השונות רואים את הצד הכלכלי של המגיפה ודורשים התייחסות רק לצד זה וכו'. יש צורך בתכלול של כל האספקטים יחד, ומי שצריך לעשות זאת הם הפוליטיקאים וההנהגה - אך ברור שזהו אחד הכישלונות הצורבים של המצב היום. פרופ' גמזו ניסה לעשות זאת, אך רבים שמו לו מקלות בגלגלים מכל כיוון אפשרי והכשילו אותו לחלוטין, ללא הגיבוי הדרוש.
גם היום יש אופציות טובות יותר לפני הסגר המלא, אך בעיני אנשי המקצוע במשרד הבריאות, אין סיכוי שיצליחו. זה הלקח שלמדו מהעבר הקרוב, ובהחלט ייתכן שהם צודקים. שום הצעה שלהם לא בוצעה, לא נאכפה ולא היתה מקובלת על הציבור, ולכן החליטו שאין סיכוי שהגבלות שהן פחות מסגר מלא יבוצעו ויהיה אפשר לאכוף אותן.
עדיין חסר לנו מידע מדויק וממוקד לגבי התפשטות המחלה. רק לדוגמה, כמה מאובחנים אסימפטומטיים יש בכל יום, ועד כמה נשאים אלו מידבקים? מידע מסוג זה יכול היה לעזור למקד את הבעיה, אך ברגע זה צריך לפעול מיידית על בסיס הנתונים הקיימים. אנחנו יודעים שהתקהלויות הן המקור לחלק גדול מההדבקות, אך לא הצלחנו למנוע אותן, במגזרים מסוימים יותר מאשר במגזרים אחרים. העובדה היא שיש היום עלייה גדולה בתחלואה בכל הארץ. בהחלט היה אפשר למנוע התקהלויות ללא סגר מלא, אך אם הציבור לא מסוגל לעמוד בדרישה מסוג זה - אולי אין ברירה.
מבין שתי האופציות הקיצוניות, הגרועות שתיהן - אופציית הסגר המלא היא אופציה גרועה מאוד, אך עם סיכוי סביר שהתחלואה אמנם תרד במידה כלשהי. בתנאי, כמובן, שהסגר מלא ושהציבור עומד בו. האופציה הקיצונית השנייה היא פשוט לא לעשות כלום, אך היא כוללת סיכון אדיר; מספר המתים יעלה, ומערכת הבריאות עלולה לקרוס. אולי הצעירים והכלכלה ייפגעו פחות - אך רק אולי. קיימות אפשרויות ביניים שניסו להפעיל, אך הציבור והפוליטיקאים לא הצליחו להחליט ולהפעיל, אז מתוך שתי אופציות גרועות אפשר להבין מדוע בחרה ההנהגה של משרד הבריאות להציע את האופציה של הסגר המלא.
אז פנינו מועדות לסגר מלא, אולי קצר - אך מלא. ומה למדנו? שאולי צריך לתת לאנשי המקצוע להוביל, לקבל החלטות ולתת להם לעבוד, כי אם היו נותנים להם לעבוד לפני חודשיים, לא היינו מגיעים למצב הזה. אז בואו נמנע התקהלויות, נימנע ממגעים קרובים בינינו, כולם, ללא יוצא מהכלל.
אם ניכשל במועד ב', ויש סבירות שזה יקרה, על פי הנאמר בתקשורת - אפשר לעבור לאופציה הקיצונית השנייה של אדישות. לא נעשה כלום, נגיע למספר מתים גבוה מאוד, לפרגמנטציה ולהתפוררות חברתית. גם במצב הזה הפגיעה תהיה אנושה ברמה הכלכלית והחברתית. אין פתרון טוב. עברנו את הפתרונות הלוגיים הסבירים. הציבור והפוליטיקאים לא קיבלו אותם, אז עכשיו אנחנו בתקופת ה"עונש" על מעשינו.
הכותבת מכהנת בבית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו