בתוך הבוקה והמבולקה כמעט התרסקות לרסיסים, יש מקום להכרה חד־משמעית שלמרות הכל אנחנו מוכתבים מהכרח בל יגונה להיות כאן ויחד לתמיד. עוד ניחלץ מהחולי ומהשסע העמוק כל כך ונאמץ עמדה של פיוס ושל הכרה בחד־פעמיות של הנוכחות שלנו בארץ הזאת. ומה שחשוב לא פחות, ואולי יותר, הוא הנמכת הלהבות ותחושות שאני הצודק האולטימטיבי ואין בלתי. אולי הימים הנוראים בשעות של נמיכות רוח בדרך כלל ייגעו בלב הקשים שבתוכנו.
בסולם הערכים הבסיסי נדמה לי שאין ערוך לחיים עצמם, לבריאות, גם אם המחיר קשה ומתארך. אולי ילמדו מאיתנו, אנחנו המבוגרים בעלי מחלות הרקע, הנשמרים כל כך לנפשותינו גם אם אנחנו משלמים מחירים קשים של ויתור על השמחות הגדולות, על התנועות הנכבדות, ומסתפקים בשמחות הקטנות ובשגרת יום בטוחה. אנחנו נתונים לא אחת בבדידות מכרסמת ובוויתור על מפגש חי עם יקירינו הקטנים. אנחנו גם נשמטים מעיסוקים חיוניים הדורשים נוכחות פיזית של ממש.
הנה הודיעו לנו לא מכבר מי מתחנות שידור כאלה ואחרות המוותרות על שירותנו בקריאת שירה או בדיבור על תרבות, כלומר מעדיפים את ההתכתשות האקטואלית הרעשנית והמפלגת, ובכל זאת אין אנו נופלים לתחושות של קיפוח ועלבון וממשיכים לחפש דרכים של טיפוח אישי יצירתי. ובערב כמו כולם אנחנו מתחברים לרעש הגדול, לסכסוך הבלתי נפתר של כל ה"צודקים" ברשתות ובתקשורת, ואין בליבנו אלא חמלה וצער, שהרי אם כולם צודקים, אז מדוע הם מתלהמים כל כך? אם אנחנו, המבוגרים, מצויים בהלך רוח של הסכמה, כמעט שלווה, מדוע אין האחרים יכולים להבין עובדה פשוטה מכרעת, ששמירה על נבדלות פירושה ביטחון אישי והגנה על אחרים.
אפשר להבין מצד אחד את יצר החיים הגואה המפתה מתעתע להמריא, להתנתק מכוח הכובד, לצאת אל החיכוך שלא יגונה, להסתופף כתף אל כתף, להמריא לארצות רחוקות. הצורך הזה מטשטש ראייה נכוחה של אמיתות פיזיות של הדבקה וחולי. הצורך הזה בא לביטוי גם בהתגודדויות ובהפגנות סוערות ובהתרסה ובקריאת תיגר נגד השלטון המבקש לכפות ריחוק. דווקא החלשים באמת חסרי יכולת ביטוי לצעוק ברמה את מצוקתם, כלומר לא מעט מן הצועקים אינם נמנים עם החלשים.
על השלטונות לתת דעתם על הנזקקים באמת ולפצות אותם ברוחב לב. וזאת בניגוד להתנהלות קשה לעיתים מצד פקידי הממשל. מן הניסיון האישי, אני יכול לקבוע שיש לא אחת התנהלות דורסנית נגד החלשים - דווקא נגד נכים וחסרי ישע המנסים בשארית כוחם לפרנס משפחה. בסולם הערכים הבסיסי, נדמה לי שאין ערוך לחיים עצמם.
עכשיו כשאנחנו נכנסים לסגר, אל תיפול רוחנו. חובה על כולנו להקשיב, להישמע, לפעול וליישם את כל הנדרש כדי להשיג את המיטב בסגר כזה. וכאמור, לענות על הצרכים הבסיסיים של החלשים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו