בפעם הראשונה כאזרח ערבי במדינה, אני מרגיש את הדאגה של הממשלה כלפי החברה הערבית וכלפי היישובים הערביים - או ליתר דיוק, את הדאגה והחשש שהערבים ימשיכו "לסבך" את מדינת ישראל.
נתחיל מההתחלה. הגל הראשון בחברה הערבית התאפיין במשמעת למופת - וזאת עוד על רקע רמדאן. נתוני התחלואה - כמו מקרי הירי והרצח - היו נמוכים מהצפוי. אולם לאחר הסרת המגבלות ופתיחת המרחב הציבורי, השתררה, כמו בכל המדינה, התחושה כי נקטעו שרשרות ההדבקה והסכנה חלפה. חוזרים לשגרה, או לכמעט שגרה.
והנה היישובים הערביים הופכים לנקודות אדומות. לא "רמזור אדום", כלשונו של פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, אלא חציית כל הקווים אדומים, וזאת משתי סיבות. הראשונה: תקופת חג הקורבן ואי־הטלת הסגר על המקומות הציבוריים שבהם התאספו עשרות אלפים, מוסלמים ודרוזים. הסיבה השנייה, המסוכנת יותר: אירועי החתונות והשמחות המתקיימים בכל שנה בין אפריל לאוקטובר במספרים גדולים מאוד - לפי חלק מההערכות, כ־30 אלף חתונות בעונה זו.
חתונה ממוצעת בחברה הערבית מתקיימת במשך שלושה או ארבעה ימים, לכל הפחות. אירוע מרכזי אצל משפחת הכלה, אירוע גדול בבית החתן, ובכל ערב מתאספים בני המשפחה, החברים והמכרים בחצר ההורים לשמחה הכוללת שתייה, ארוחה משותפת וריקודים. החיכוך בין האורחים גדול, ואפשר לעשות לבד את החשבון על פונקציית ההדבקה. זוגות שדחו את חתונתם מהחודשים אפריל, מאי ויוני, חגגו בחודשים יולי ואוגוסט, באווירה כללית של "הכל בסדר".
כעת, כשהמספרים הולכים וגדלים ותמונת המצב המועברת מבתי החולים מדאיגה - חוזר החשש לקנן בתודעה הקולקטיבית. אבל יחד עם החשש, מקנן גם חוסר אמון. אולי צריך לומר תודה למשבר הקורונה, שלפחות שם את הערבים "על המפה": הם פותחים את מהדורות החדשות, בכירי המדינה מגיעים ליישובים הערביים, פיקוד העורף לא עוזב שום יישוב ערבי - אך כל זה ממקום של דאגה לשאר המדינה, יותר מאשר למה שמתרחש בתוך החברה הערבית. החשדנות נובעת מהשוואה בלתי נמנעת: כשמגיפת הקורונה מאיימת לזלוג לחברה היהודית, כל האמצעים כשרים לטיפול מהיר ולאכיפה חסרת פשרות. אבל כל עוד מגיפת הפשע והאלימות, אשר מכה באכזריות ביישובים, לא נוגעת ליישובים היהודיים - אפשר לקחת את הזמן.
החשדנות, והתחושה שסגר ואכיפה הם יותר סנקציה מאשר צעד מניעה - בלתי נמנעות. הרושם הוא שאם מטפלים בחברה הערבית, זה כדי שתוצאות ההזנחה לא יהיו לנטל כבד מדי על שאר המדינה. אבל עם זאת, יש לקח אחד שכדאי להפיק מהסיבוב הקודם: זה יצליח רק בהידברות עם הקהילות, עם ההנהגות המקומיות והארציות, עם מובילי דעת הקהל, אנשי חינוך ומנהיגי דת ואישי ציבור. רק הידברות עם החברה הערבית - ולא הנחתות שרירותיות מלמעלה - תביא לשיתוף הפעולה שראינו בגל הקודם. כשהצעדים יוסברו מבפנים, הם לא ייתפסו כענישה או כסנקציות, אלא כצעדי מניעה וסיוע. הסברה והשגת שיתוף הפעולה הן המפתח, ולא אכיפה כוחנית.
