דמוקרטיה מול מדינת משטרה

לא, אין להערכתי חשש ממשי שישראל תחדל להיות דמוקרטיה. בניגוד להפחדות השכיחות בדבר ה"סכנה לדמוקרטיה", אני בוטח בחוסן הדמוקרטיה הישראלית. ועדיין, אין לאמץ גינונים כלשהם של מדינת משטרה.

לאחרונה פורסמה "הנחיית המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) מספר 2.40 - מדיניות העמדה לדין בתיקים שנפתחו על רקע הפגנות או אירועי מחאה". ההנחיה נפתחת בציטוט יפה מפסיקת העליון: "זכות ההפגנה והתהלוכה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל... ההכרה בערכו של האדם, בכבודו, בחופש הניתן לו לפיתוח אישיותו, וברצון לקיים צורת משטר דמוקרטית". אך בהמשך אין ההצהרה מוגשמת כראוי.

ההנחיה נפתחת בציטוט לא פחות מ־16 עבירות שונות ומשונות בחוק העונשין, שבהן ניתן להאשים מפגינים: התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הודעת התפזרות, מניעת הוראת התפזרות, התפרעות שסופה נזק, מתפרעים הפוגעים בכלי שיט (סעיפים 151 עד 158), איומים (192), התנהגות פסולה במקום ציבורי (216), תקיפת שוטר, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות (273 עד 275א'), הפרת הוראה חוקית (287), העלבת עובד ציבור (288). למקרא הרשימה - מפחיד להפגין. 

העוסקים במשפט פלילי יודעים שחוק העונשין הישראלי הוא חוק מפגר, ירושה רעה מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל. מאות העבירות שבו רבות מדי, הגדרותיהן רחבות ומעורפלות, ועונשיהן מופרזים. החוק נחקק לפני יותר מ־100 שנה רק עבור הקולוניות, ומעולם לא הוחל באנגליה. כבר בחקיקתו היה חשוך. החוק מעניק הגנה מופרזת לרכוש בהשוואה לגוף, ולרשויות בהשוואה לאזרחים. ריבוי העבירות שבהן ניתן להאשים מפגין הוא ביטוי לכך. אחד המחדלים המרכזיים של הכנסת הוא שבמשך 72 שנים טרם החליפה חוק מיושן זה בחוק התואם את התקופה. בינתיים מקנה החוק סמכויות עצומות למשטרה ולפרקליטות, הן בבחירת סעיפי האישום והן בהפעלת לחץ על נאשמים להסכים לעסקות טיעון ולהודות גם בהיעדר ראיות משמעותיות, בין שעברו את העבירה ובין שלא. 

לוואקום חקיקתי זה נכנסה עתה הפרקליטות. אלא שהתוצאה אינה משמחת הן בתוכנה והן בכך שהמשנה לפרקליט המדינה קובעת דברים שבלב תפקיד הכנסת. ראשית, את העבירות המבישות "התקהלות אסורה", "התנהגות פסולה במקום ציבורי" ו"העלבת עובד ציבור" ראוי שלא לאכוף כלל. אין בהגדרותיהן מידה מינימלית של נזק או סכנה העשויים להצדיק אחריות פלילית. בעבר, יועמ"ש בעל שיעור קומה כשופט חיים כהן ז"ל הוציא הנחיה שאין לאכוף איסורים ארכאיים כגון יחסים הומוסקסואליים בין בגירים בהסכמה ובצנעה. 

שנית, יש ליטול מהמשטרה את הסמכות להעמיד לדין על עבירות כהכשלת שוטר וכהתנגדות למעצר. שלישית, נדרשת הנחיה חשובה בהרבה: באשר למעצר מפגינים. המשטרה מפריזה במעצרים בכלל ובמעצר מפגינים בפרט, ומשתמשת באמצעי זה באופן שגרתי לפיזור הפגנות גם ללא עילת מעצר. אין לעצור מפגין שלא פועל באלימות או עובר עבירה משמעותית (לא די ב"התקהלות אסורה"), אך כולנו צופים בטלוויזיה בשוטרים ה"שולפים" מפגינים מהקהל ועוצרים אותם, כדייגים השולפים דגים מהמים. רביעית, יש להנחות שוטרים שפיזור הפגנה אינו מטרה המקדשת כל אמצעי, לרבות הכאת מפגינים. 

  מתבקשת התייחסות לפרשת סנ"צ ניסו גואטה, שצולם חובט במרץ בראש מפגין. יותר מהתנהגותו הברוטאלית, מדאיגה תגובת מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, שלפיה גואטה פעל בשיקול דעת ולא יורחק מההפגנות אלא "ישוב לתפקוד מלא". משמע שתת־תרבות האלימות המשטרתית לא נעצרת בדרג כלשהו, ומגיעה לצמרת. יש לשנותה מהיסוד, בדרגים הבכירים ובדרגים הנמוכים, תוך חיוב כל השוטרים לשאת מצלמות גוף ולתעד כל אירוע במלואו, ולהגיש את הצילומים לבית המשפט הדן בכל הליך רלוונטי - ממעצר מפגין ועד לאישום נגד שוטר אלים.

פרופ' בועז סנג'רו הוא מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"