משחקים באש אנרכיסטית

ברור שמנופפי הדגל השחור בארץ אינם יודעים מה משמעות הסמל שבידיהם, דגל האנרכיסטים. הם מבקשים ברובם את מה שנראה להם ממשל תקין. הם אינם מחזיקים בתפיסה שיש לחסל כל ממשל שהוא בתור מקור של רוע חברתי. אבל הם משחקים באש אנרכיסטית. רגשית, ללא אידיאולוגיה מסודרת, הם מייצגים הלוֹך־רוח נפוץ בכל הדמוקרטיות הייצוגיות: חשד עמוק בכל מי שמתיימר לשלוט בשם הציבור. הלך־הרוח הזה מטפח את הפיתוי האנרכיסטי להעמיד את "העם" מול "המדינה" - כביכול יש לאנשים יכולת לשלוט בעצמם ללא ארגון הסמכות הקרוי "מדינה דמוקרטית".

מימין ומשמאל, בארץ, באירופה ובאמריקה, מתפשטת תחושה של מיאוס מעצם הארגון של החברה במסגרת של מדינה ובייחוד מפקידיה ומנבחריה. הימין בארץ מתקומם נגד הפקידים (ה"דיפ סטייט") ותומך בעליונות הנבחרים, ואילו השמאל - נגד הנבחרים ובעד עליונות הפקידים (והשופטים ומפקדי הצבא). אלה ואלה בעצם מייחסים שחיתות למדינה עצמה. יש קלקול מִבני בעצם המוסד של "המדינה" ונדרש ניקוי, ואולי חיטוי, ברוח ימי המגיפה המשתלבים יפה בהלך־הרוח הפוריטני הזה. מכאן מרחק קצר לתפיסה אנרכיסטית כוללת יותר. מעטים מגיעים אליה, אבל באווירה הנוכחית השפעתה מתפשטת במעגלים רחבים. היא ניכרת בהפגנות בארץ, בהתפרעויות בערי ארה"ב ובמהומות המחזוריות בצרפת, למשל.

אנחנו יודעים שתפיסות מוסרניות אנרכיסטיות עלולות בקלות להתגלגל לכדי טרור פוליטי, הבא לעקור כביכול את השחיתות באלימות. כך קרה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 באמריקה, באירופה המערבית וברוסיה. נשיא אמריקני אחד נרצח (מקינלי) וראש ממשלת צרפת ניצל מרצח בפרלמנט. גל הטרור ההוא כלל לא רק התנקשויות, אלא גם התקפות על כלל האזרחים, כמו הביזות האקראיות בערים האמריקניות כיום. מדינת ישראל אינה חסינה מזה. 

מגמות מעין־אנרכיסטיות עשויות לעיתים לסמן לחברה כיוונים מועילים. אצלנו היתה להן תרומה בהתיישבות השיתופית. אבל בזירה הפוליטית גישה צדקנית ונוקשה, וערעור על הסדרת החברה סביב מרכז נבחר, מאיימים על הדמוקרטיה הייצוגית - כלומר על עצם יכולתם של אנשים לשלוט בגורלם. גם למיעוט קנאי זעיר עלולה להיות לעיתים השפעה חומצית מפרקת. כמו ברוסיה של 1917, למשל, ובנסיבות של משבר פוליטי ומגיפה כיום, מיעוט כזה יכול להיות אחד הזרזים ומפלסי הדרך לשעבוד פוליטי. האם זה מה שקורה בארה"ב ובישראל?

יסודות אנרכיסטיים אפשר למצוא גם בימין וגם בשמאל. הימין החברתי כולו דוגל ב"מדינה קטנה", צמצום מעורבותה של המדינה בהסדרת החברה והכלכלה. לכן טבעי שבשוליים שלו נמצא מיעוט שאינו מסתפק בצמצום המדינה אלא חותר לבטל אותה לחלוטין או כמעט לחלוטין, במעין חזון עתידני של חברת שוק. גם החזון העתידני של השמאל החברתי הוא אנרכיסטי ביסודו - חברה התנדבותית לחלוטין, שאינה מונעת משאיפה לרווח או לכוח. נכון שמסורתית השמאל רואה במדינה כלי עיקרי לעיצוב החברה, אבל חזונו הוא ביטול המדינה. לכן גם הימין וגם השמאל הם כר פורה לטיפוח הִלכי־רוח אנרכיסטיים, ובייחוד בזמנים של משבר. בכל חברה יש פער טבעי בין ערכיה (לעיתים ערכים מתנגשים של ימין ושמאל) לבין המציאות עצמה, שאינה מתמסרת בקלות לאידיאולוגיה. אנרכיסטים נכנסים לסדקים כאלה במטרה להרחיב אותם וכך לערער את יציבות החברה.

בארץ כמעט לא פעלו קבוצות אנרכיסטיות. זכורים ה"אנרכיסטים נגד הגדר" שהתפוגגו. בעבר הרחוק יותר דבקו נטיות אנרכיסטיות בקבוצות פורשות מהמפלגה הקומוניסטית. הן ניכרות גם בתופעת "נוער הגבעות" וגם בבדלנות של קיצונים חרדים. הממלכתיות הישראלית היתה חסינה עד כה בפניהם. אבל בטרפת הכללית של המשבר החוקתי־פוליטי, מתפתחוֹת חשדנות תהומית ומחנאוּת בין "טובים" ל"רעים". זה יוצר תיבת תהודה גדולה לדפוסים מוסרניים וחסרי חוש־מידה. כדאי להיזהר עכשיו, בזמנים של משבר, ולדחות אותם ועימם את הפיתוי לאנרכיה.