הוריקן הקורונה נפל עלינו כרעם ביום בהיר לפני יותר מחצי שנה. החברה בישראל למדה להכיר את מעללי הווירוס יחד עם כל העולם. למדה להכיר, אבל ממשיכה להיכשל בהתמודדות היומיומית עם הקורונה כחברה רב־תרבותית. תחילה כולם היו בתחושת פחד אימתני מתוצאות ההידבקות, שגבתה נפשות בקרב בני גיל הזהב. הפחד שיתק את החברה שנכנסה לסגר כפוי, אשר הצליח בריאותית אך הביא לזעזוע כלכלי וחברתי.
לרגע היה נדמה שכל חלקי החברה בארץ, ערבים כיהודים, חרדים כחילונים, צעירים כמבוגרים, התאחדו יחדיו כדי להתמודד עם השלכות הקורונה. כולם עטו את מסיכת הפנים שהפכה את המדינה לחברה אחת מגובשת, למרות כל מאבקיה מאז קיומה. ואכן, בסיום הגל הראשון נדמה היה שמשהו השתנה בחברה, שהפכה להיות סולידרית יותר. או אז התפנתה החברה על כל חלקיה להתמודד עם המשבר הכלכלי שנבע מהמגיפה. יותר ויותר קבוצות יצאו להפגין יחד למען רווחתן הכלכלית, והדבר יצר לחץ על מקבלי ההחלטות. אלה התחילו לשחרר את כל המגבלות בצורה לא מבוקרת, ועם הרבה ריח של פוליטיקה סקטוריאלית, כדי להרגיע את ציבור בוחריהם.
והנה, בעקבות החלטות סקטוריאליות הגענו לשיא המשבר הרפואי, עם שיעור תחלואה בלתי נתפס. מה ששונה הפעם הוא המאבק של כל סקטור בנפרד בהחלטות הפוגעות בו ספציפית, ולא מתוך דאגה אמיתית לחברה כמכלול. וכך החרדים נלחמים בפרויקטור שמונה על ידי המדינה להתמודד מקצועית עם המגיפה, בליווי לחצים פוליטיים על מקבלי ההחלטות. החברה הערבית נכנסה לשאננות והתחילה להתנהג כאילו המגיפה מדלגת עליה בחתונות, בחגים ובאירועים חברתיים משפחתיים. מי שנפגע אלה עשרות אלפי התלמידים שנשארו בבתים, והקשישים שמתחילים לחלות. החילונים, ה"תל־אביבים", מרגישים שאין להם מה לתרום למאבק והחלו לפלוש לים ולבתי הקפה, תוך כדי התנערות מכללי חבישת המסיכה במרחבים הציבוריים. חלק מהסלבס אף התחילו להעלים עין ולקיים מסיבות ואירועים מרובי משתתפים, המסכנים את כלל האוכלוסייה.
הגיע הזמן לרדת מהעץ הסקטוריאלי ולחזור לשפיות, מתוך דאגה עמוקה לרווחתם ולבריאותם של כל האזרחים בערים השונות. אין ספק שהחברה בישראל היא מורכבת תרבותית, ומכאן אפשר להבין את השיח שעולה מכיוונים שונים ביחס לתחושת הקיפוח במאבק הקורונה. אבל חברים יקרים, ערבים, חרדים, חילונים ודתיים, עת לוויכוחים ועת לסולידריות אנושית מלאה. אנחנו נמצאים בימים קשים היכולים להרוס כליל את כל ההגנות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של כל סקטור, אם לא נשכיל להתמודד יחדיו כחברה עם הקטסטרופה הרפואית שפוגעת בכולנו ללא הבדל דת, מין וגזע. אם לא נשכיל להבין שהקורונה היא רמזור אדום לכולנו, העולם מסביבנו ימשיך להרים מולנו כרטיס אדום ויתרחק מאיתנו בכל המישורים. עת לכעוס ועת לעמוד דום מול החלטות מקצועיות הבאות להגן על כולנו כחברה, ולא כסקטורים. קודם נעבור את המשבר בהצלחה, ואחר כך נחזור לחיים ה"רגועים" שהיו לנו יחד.
ד"ר יוסף משהראוי הוא מרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ויו"ר ועדת היגוי לשילוב ערבים באוניברסיטה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו