השיר "כל עוד" של עלי מוהר ויוני רכטר מזוהה עם "ראש השנה" של החינוך, 1 בספטמבר • מלבד התקווה והעצב השזורים בטיול בדרך לבי"ס, השיר מבטא את הדבר שבשבילו אנו נולדים וחיים
"ילד הולך לו ברחוב, בבוקר בהיר של תשרי" - די במילים האלו, וכבר פסנתר עולז מתנגן לו, ורוח חדשה של שמחה מהולה במעט עצב מתפעמת בקרבנו. הנה, שוב פעם בא היום הזה בשנה שבו אנו משילים את עורות הנחשים והידעונים, את הקושי והחספוס, ומשאירים את הציניות לכמה רגעים מחוץ לשער בית הספר. 1 בספטמבר מגיע, עוד שנת לימודים מתחילה בחיל ובקפסולה.
צילום: יניב קרן
אני מכיר את השיר "כל עוד" של עלי מוהר ויוני רכטר שנים רבות. באותו האופן שבו אנחנו מכירים לרוב שירים: מפזמים, מחייכים, דומעים, אולי אפילו זוכרים משפט או שניים. לפני כעשור יצרתי אנתולוגיה של זמר עברי מוער ומבואר בשם "הפסקול של חיינו" עבור אתר האינטרנט "תרבות.il" מבית מט"ח. האתר יעניין את מי שאוהב תרבות יהודית וישראלית, אך הוא גם ממוקד ביצירת חומרי הוראה עבור מורי מקצוע "תרבות יהודית וישראלית".
כשהגיע הזמן לבחור את השירים שייכנסו לאנתולוגיה ויילמדו בבתי הספר, היה ברור ש"כל עוד" חייב להיות שם. מעבר להיותו אחד השירים היפים ביותר שנוצרו פה, לשיר היתה גם משמעות חשובה ועמדה ייחודית בסימון לוח השנה הישראלי. השיר הפך מזוהה עם ראש השנה של החינוך, תחילת השנה של מערכת החינוך הישראלית. ואם מישהו צריך עוד בדל הוכחה כמה רלוונטי השיר, הוא מוזמן לסור ליו־טיוב הקרוב לביתו ולשמוע את הביצוע המקסים של אנשי "זהו זה" המתחדשת מהשבוע שעבר.
כשהקשבתי וקראתי את השיר לעומק, הבחנתי שבתוך המילים וביניהן מסתתרים כמה סודות והפתעות. עלי מוהר ז"ל סיפר כיצד נולד השיר: "יוני סיפר לי שהיה לו חלום שבו ילד הולך ברחוב, אולי מישהו עוקב אחריו, משהו מפחיד. כאן אני התחלתי לעבוד (...) לקחתי ממה שהביא יוני את הילד שהולך ברחוב וגבר הולך אחריו, אבל הגבר נהיה אבא. ופתאום השיר נהיה מאוד אישי".
החוויה המפחידה של רכטר כילד החש במבט המבוגר העוקב אחריו בדרך לבית הספר, הפכה בתרגומו של מוהר לשיר אישי על אב הלוקח את ילדו לבית הספר. משהו מהאימה שרכטר חש נכנסה אל מילות השיר. מוהר פותח דיון מהותי על התחלות חדשות וסופים ישנים, על יחסי ההעברה שבין ההורים לילדים ועל החינוך שמחבר ביניהם, ובעיקר על הגבול הדק שמפריד בין החיים והמוות. זו אינה הפרזה מילולית, יש מוות בלב השיר הזה, ויש בו אימה גדולה מכפי שנגלה על פני השטח אבל יש בשיר גם תקווה גדולה שחוצה את גבולות החיים.
צילום: לירון אלמוג
לאחר תיאור הילד שנכנס אל בית הספר, מוהר מתאר את הגבר העומד מהצד ומביט איך הילדים שרים את אותיות ה"אל"ף־בי"ת", ולומדים מחדש על הסתיו ועל החצב, הוא נזכר באביו שלקח אותו פעם אל אותו מקום ממש, אלא שהילד מפעם הפך להיות האב שלוקח את ילדו לבית הספר, מעגל החיים פועם בכוח, וגם אם המשתנים במשוואה משתנים, המשוואה זהה ונשמרת מדור לדור.
אולם מייד לאחר ההבנה הזו, הגבר מוצא את עצמו באמצע הרחוב, בלב חייו, ובמקום להתפעם מהרגע המרגש, מוהר שם בפיו משפט די מוזר להתרחשות - "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא", ואם גם אתם תהיתם מה הקשר של הפסוק מתהילים כ"ג ללב האירוע, מהו הדבר שמשאיר תקווה בקרב ההולך בגיא צלמוות? מוהר מבאר מייד - "גם אם אפול פתאום, יאמר ליבי שירה". בתוך אימת החידלון המתגלה בנפילה הפתאומית הזו באמצע הרחוב, מוהר מוצא במה להיאחז מול הפחד הגדול, ומוצא מהי התקווה שחורגת מגבולות הזמן והמקום.
לא בכדי נקרא השיר "כל עוד". רק בסופו של השיר מוהר מבהיר, בדרכו החכמה ומעודנת, מהו הדבר שמחזיק ומחזק אותנו כאן. "כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו, כל עוד שרים הילדים, על שנה חדשה".
מעשי האדם הם אשר מגדירים את המשכיות החיים, דור בא ודור הולך לבית הספר, ודור נעלם מן העולם. אך ממולם עומדים איתני הטבע בנצחיותם: "כל עוד עולה הבוקר, כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה". מוהר מבקש לדעת מהו הדבר בשבילו אנו נולדים ומתים, בכל דור ודור מחדש. רק בקצה סופו של השיר מתבארת מהי התקווה הגלומה בשיר ומאפשרת לאנושות לנצח את רגעיות הנצח. "כל עוד על שחור הלוח, תתנוסס מילה". ה"מילה", אותה מילה המורכבת מאותיות האל"ף־בי"ת ומופיעה על שחור הלוח, היא הדבר המהותי ביותר שאנו מותירים לילדינו ולילדי ילדינו אחרינו בירושה.
מוהר מבקש מאיתנו לשים לב שיש ימים שבהם צריך להרים את המבט משוחות השגרה. לזכור שכל האותיות נקבצות יחדיו בבתי הספר, כדי ליצור בקסמי מילים ושפה תרבות אנשים חיה וצודקת. סליל אנושי רקום ומפותל הנארג במילים עבריות שקטות ועסיסיות, כעוסות ומחבקות, לדבר שאנו כה זקוקים לו בימים סבוכים אלו - חיים אחראיים יחד, גם מול פני המגיפה המפלגת.
את מלאכת הקודש בעיצוב ברית המילה שבין השפה לבין החיים, אנו כחברה מפקידים בידי שתי קבוצות העושות למען הכלל. הראשונה היא אנשי מערכת החינוך, וזו הזדמנות טובה מאין כמוה, דווקא בתחילת השנה, להכיר ולהוקיר לכל אנשיה תודה על כל הבקרים שבעולם. ימים שבהם אנו מפקידים בידיהם את מלאכת עיצוב המוחות הרכים כביצה, אל עבר העתיד הטוב של כולנו. והקבוצה השנייה היא אנשי עשיית התרבות: יוצרים ומסייעי יצירה, המתעדים, מפרשים ומבארים את מילות הזמן.
צילום: יניב קרן
משלימים את הידע של בית הספר, במהות תוך הספר. הופכים חוויית קיום פרטית של בנות חווה ובני אדם לרוח העם.
תעשיית ועשיית התרבות ספגו השנה מהלומה מוחצת, והיא זקוקה להתעשתות הממשלה ועם ישראל כדי להחזירה לפעולה מהירה ואפשרית. מי שמביט נכוחה, יכול לראות שהשבועות האחרונים הביאו עימם ניצני יזמות והתמקדות ממסדית בניסיונות התנעת והנעת עשיית התרבות. גם אם יש צרימות כאלו או אחרות על הדרך שבה נעשה הדבר, חשוב לזכור ולהזכיר, שמדובר ביוזמה מבורכת שיש לשמר ולהמשיך ולטפח בכל הכוח - כי חינוך בלי תרבות הוא אמנם אפשרי, אבל פחות עשיר וכיף.
ואם גם אתם עמדתם השבוע מותשי קיץ וסגר מול שער בית ספר פתוח, ובראשכם התנגנה לה השורה: "ילד הולך לו ברחוב/ בבוקר בהיר של תשרי/ אל בית הספר שוב יוצאים הילדים", והתמלאתם חרדה והתרגשות מצעדיו הקטנים של הדור הבא שמתחיל את מעופו אל העתיד עם קלמר, ילקוט ומסיכה, כדאי לזכור שמעבר להקלה ולשקט הימים הצפויים לנו כשילדינו שרים וצועקים בכיתה ובהפסקה, יש הרבה עתיד ברגע הזה שבו אנו שולחים את ילדינו במרוץ שליחים אל עבר עולם חדש.
ומי ייתן שדמעות 1 בספטמבר אשר נקוו בשולי העין, יהיו סימן ראשון ליורה שיבוא בעיתו, כדי לשטוף מעלינו את בערת הקיץ ויסמנו תחילת שנת חינוך ותרבות חדשה שתתגדל ותתברך ותתפאר ותתרומם.
כל עוד על שחור הלוח תתנוסס המילה שלה אנו כה זקוקים בימים אלו - התקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו