לשים את הפריפריה במרכז

לפני כשלוש שנים חל מהפך בחיי. עד לתקופה זו מרכז חיי היה באזור המרכז: גדלתי בתל אביב, הקמתי משפחה בגבעת שמואל, וכאשת עסקים הקמתי את משרדי החברה במרחק חמש דקות מהבית. הגליל היווה עבורי צימר או טיול רגלי ולא יותר. החיים היו "במדינת תל אביב" ואז חל המפנה. חברת קופרויז'ן האמריקאית, יצרנית מספר 2 בעולם עדשות המגע, החליטה להשתקע בישראל וקנתה שתי חברות שהיו מפיצות שלה: חברה אחת שמקורה בגליל המערבי וחברה נוספת בבעלותי, ששכנה בפתח תקווה, חמש דקות מהבית כבר אמרנו.

במסגרת העסקה נתבקשתי לקחת תחת אחריותי את ניהול החברה הישראלית ולבצע אינטגרציה בין החברה מהצפון והחברה מהמרכז ולהפוך אותן לחברה אחת מאוחדת העומדת בסטנדרטים של חברה בינלאומית. האתגר החדש דרש ממני להעביר את מרכז הפעילות לגליל המערבי שם נמצאים המפעל, המרכז הלוגיסטי ומשרדי החברה. כך, מצאתי את עצמי נוהגת על כביש 6 (מן הסתם הנהגת הכי איטית בכביש) לפחות שלוש פעמים בשבוע למקום קסום בשם "פארק בר לב" ליד כרמיאל. עולם חדש נפתח בפני: הגליל חדל להיות עבורי רק צימרים ומעיינות, אלא אזור מגורים מלא בהון אנושי, אנשים חרוצים, אכפתיים ובעלי שאיפות. הפריפריה לא הייתה עוד רק סיסמא "שצריך לטפל בה", היא נכנסה לי ללב ולהבנה העמוקה שקיים במדינה חוסר איזון לא מידתי בין מרכז לפריפריה.

הבעיה המרכזית, ויש לומר המקוממת, שבה נתקלתי בעבודתי בצפון היא פערי השכר העצומים בין המרכז לפריפריה, בעיקר במשכורות של שכבת עובדי הביניים וההנהלה. רבים מאותם אנשים מוצלחים ומוכשרים שהיו רוצים להמשיך לגור בפריפריה או אפילו לעבור מהמרכז ולבנות את חייהם בצפון, לא יעשו זאת כל עוד במרכז הארץ המשכורת תהיה גבוהה ב-30 אחוז לפחות. לטעמי אחד הכישלונות המרכזיים של מדינת ישראל 2020 היא חוסר ההשקעה ביצירת מקומות עבודה ומגורים מעבר לגדרה עד חדרה, ובהגדלתם.

לשאלתי מדוע קיים פער כה גדול במשכורות בין המרכז לצפון הארץ - אנחנו הרי לא מדברים על מדינות שונות, המרחק בין תל אביב לכרמיאל הוא רק שעה וחצי -  שמעתי שוב ושוב את התשובה הלקונית: "כי החיים בצפון יותר זולים". ובכן, אם החיים בצפון כל כך זולים יותר - למה אנחנו לא רואים נהירה לצפון? התשובה פשוטה, האמת הפוכה. בפריפריה ההוצאות למשק בית יקרות יותר מהמרכז. השוואת סלי מזון ברשתות המזון מעלה פערים לא הגיוניים בין הצפון למרכז כאשר בצפון משלמים יותר. עלויות חינוך וחוגים אינן זולות יותר בפריפריה מהמרכז, ומשפחה ממוצעת חייבת להחזיק כלי רכב אחד או יותר בשביל להגיע לעבודה, לשנע את הילדים למסגרות או לטיפול רפואי שלעיתים נמצאות במרחק רב. 

עכשיו, נניח שבפריפריה יש ירידה קלה בהוצאות המחיה, ודאי שאם המשכורות היו גבוהות יותר וקרובות לאלו שבמרכז, הפריפריה הייתה הופכת למקום שממגנט אליו צעירים החפצים לבנות שם את חייהם ולא להפך. אנחנו הרי יודעים עד כמה קשה לצעירים רבים במרכז לסיים את החודש בשל עלויות גבוהות של שכר-דירה, ארונה, חניה וכד'. במקום שהפריפריה תהפוך להיות אלטרנטיבה, היא נחנקת בגין המשכורות הנמוכות. 

המדינה אכן עשתה תהליך מבורך בכך שייצרה מענקים לחברות שעברו לפריפריה ואכן אנו רואים מעבר של חברות תעשיה מהמרכז לפריפריה, אך תעשיה מייצרת משכורות בעיקר לעובדי ייצור, שהן מלכתחילה נמוכות יותר. דווקא חברות ההייטק, יבוא, יצוא, שווק ומכירה וכדומה שדורשות יותר משרות ניהוליות לא מגיעות לצפון כי הן לא מקבלות מספיק תמריצים.

ממשלת ישראל חייבת לשנות גישה אל הפריפריה. עליה להבין שמדינת ישראל לא נגמרת בין גדרה לחדרה. זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לדור העתיד שלנו לבנות חיים עשירים, מלאי תוכן, מאפשרים ומצמיחים. כיצד? כמו שהמדינה מעניקה לתעשייה תמיכה, כך אפשר לתת מענקים לאותן חברות הייטק וכד' שיגיעו לפריפריה ועדיין ישלמו משכורות דומות לאלו שבמרכז, כאשר התמריץ שמשרד האוצר ייתן יהיה השתתפות בכ-20 אחוזים משכר העובדים לפחות לחמש השנים הראשונות. כך החברות תהיינה אטרקטיביות, תשגנה עובדים מצוינים, ולצעירים שרוצים לגור בצפון – הן אלו שגדלו בו והן אלו שרוצים לעבור מהמרכז ולהשתקע בו - תהיה האפשרות לגור במקום עם איכות חיים גבוהה המאפשרת התפתחות ועם יותר חמצן - הן באוויר והן בכיס. 

אסטי רוזן היא מנכ"לית חברת קופרויז'ן ישראל ובעבר ניהלה חברות פארמה ואופטיקה