שנאה היא לא רגש פוטוגני, גם לא כשהיא מתחפשת לצדק זועם שמחפש בנרות כתובת נוחה להתיישב בה - ולא מוצא. את שנאת אנשי הבועה אנחנו נאלצים לראות מקרוב בכל שבוע, כי ערוצי התקשורת הישראליים הם נטולי עקומת למידה: הם עדיין משוכנעים שאם העם רק ייחשף לזעם הקדוש של בעלי הפנסיות התקציביות או לדור ההמשך הזועם שלהם - הוא ישתכנע לא להכניס את הפתק של הליכוד לקלפי.
אנשי הבועה, והתקשורת שמייצגת אותם, אינם טיפשים, אף שהם נוהגים בכסילות חזרתית. מדובר באנשים יצרניים, שלרוב הצליחו לא רע במבחן החיים אך כשלו פעם אחר פעם בפענוח המפה הפוליטית. זה מקור תסכולם. כשמסתכלים מקרוב, מבינים גם למה: המאפיין המרכזי שלהם הוא סגירות וניתוק. אנשי הבועה אינם נחשפים למגוון של דעות, לעיתים ביוזמתם. כשהם פותחים עיתון, רדיו או טלוויזיה - הם ישמעו לרוב רק את דעתם.
דעותיהם יהדהדו להם בתוכנית של גיא פינס, שמשלבת אג'נדה בין חדשות הבידור, הם ישמעו את דעתם כשיקשיבו לרינו צרור בגל"צ או לגלית גוטמן בתוכנית הלייף סטייל או לאופירה בשישי אחר הצהריים. הם ישמעו את דעתם בשיחה על אספרסו בפרלמנט של בית הקפה, והם ישמעו את דעתם בהופעה של הזמר שהם הכי אוהבים. הבועה מלאה דעה אחת. לרבים מאוד מהם אין אפילו מושג שהם אי מנותק, שולי למדי, שהתרחק זה מכבר מהיבשת הגדולה ממנו בהרבה. מבחינתם, הבועה שלהם היא היבשת - וכל השאר אזוטריה פריפריאלית טעונת טיפוח.
השטחיות והבורות מרצון הפכו לסימני ההיכר של הבועה. וזה קורה בכוונת מכוון. האליטה של הבועה שוקדת על טיפוח הבורות של אנשי הבועה. אינספור העדויות על מערכת אכיפת חוק בררנית שנגועה לכאורה עד צוואר בנפוטיזם, בדורסנות, בשימוש ציני באיומים ובנטייה מדאיגה להפללה על רקע פוליטי - פשוט לא מצליחות להיכנס פנימה.
כשהם צורחים מלוא ריאות "צריך להגן על שומרי הסף!", הם מאמינים לכל מילה שיוצאת להם מהפה, ומשוכנעים באדיקות כמעט דתית שהביקורת על הפרקליטות, למשל, נולדה אצל נתניהו, ולא נניח אצל נשיא המדינה, שאותו הם מחבבים מאוד. התחושה הסוליפסיסטית הזאת, כאילו הבועה היא מרכז היקום, לצד הבורות המכוונת, מייצרות את אפקט ההדהוד הפסיכולוגי. כשנציגים שלהם מתראיינים בעיניים רושפות שנאה, צריך להבין מה מבעבע מתחת למופע האימים: תחושת צדק אבסולוטי הנתקלת בקושי בלתי נסבל להסביר את התופעה המחלחלת הזו, שבעולם הזה קיימים אנשים שלא חושבים כמותם. מכאן ועד למופעי השנאה הגולמית שלהם (שמזכירים לנו מאיזה חומרים בעייתיים מורכב הטבע האנושי כשמניחים לו לבעבע ללא השגחה) המרחק הוא קצר.
בעוד הרוב שנמצא מחוץ לבועה לימד את עצמו לדקדק בעובדות, לצבור ידע היסטורי השוואתי ולא לדקלם - אנשי הבועה נהנו מקתרזיס של שנאה בלתי מבוקרת ומחריזה אובססיבית של עלבונות שמשתלבים עם השם "נתניהו". וכשאנשי הבועה קוראים לאנשי היבשת "עדר עיוור", האירונה הולכת לקלפי ומתפוצצת מצחוק.
