אנשי מצפה כרמים צריכים להיות "אנרכיסטים" כמו בבלפור אף שהם בחיים לא יקבלו חיבוק מהתקשורת, או "משוגעים" כמו הברסלבים אף שנתניהו לא ייתן להם מתווה כבקשתם, כי אם רוצים להמשיך לגור במצפה כרמים - להיות ילדי כאפות זאת ממש לא אופציה.
50 משפחות שגרות 20 דקות מבירת הנצח אוכלות פסולת מהמדינה כבר 20 שנה, ועושות זאת בשקט ממלכתי ראוי להערצה. פעם ראשונה כשהסכימו לזוז מאדמות המדינה כאשר ברק יצא במסע הסדרת המאחזים ב־99', פעם שנייה כשהליכוד הקפיא את הבנייה, וכעת, כשחורבן הבית השלישי מתדפק - הגיע הזמן להפסיק להיות מלח הימלאיה ורוד.
בניגוד לשמאל, שרוצה באופן מופשט הפיכה מוחלטת, לימין יש דרישה מאוד ספציפית, כמו לברסלבים. החסידים רק רוצים שיפתחו להם את השמיים ויכניעו מדינה סובייטית כדי לעשות חג בקברו של הרבי, בניגוד להנחיות ארגון הבריאות העולמי והשכל הישר; ואנשי מצפה כרמים רק רוצים שלא יהרסו להם את מבני הקבע היושבים על אדמות מדינה כפי שהוכרע בערכאות, בטרם החליט בג"ץ שהוא הריבון במדינה.
אז הברסלבים פשוט יוצאים החוצה בלי לחשוב יותר מדי, לא משנה להם איך לבושים המפגינים ואיך מתפשטות המפגינות, איזה שלטים מרימים הערב ומה ההנחיות, מה המשטרה תעשה ואיך התקשורת תגיב. הם נוהים אחרי ליבם ומצפונם כדי להשיג את מבוקשם, ויהי מה. התקשורת מאושרת שיש אקשן, המשטרה הולכת מכות עם סקטור חדש, ונתניהו נלחץ וממנה עוד פרויקטור למימוש מאווייו של אלקטורט קטן אך מוחשי.
אנשי מצפה כרמים מוותרים מראש. התדמית שלהם מלחמתית הרבה יותר מזו של האנרכיסטים והברסלבים ביחד, ואף שהם שייכים למגזר הכי־הכי, הם התרגלו להימעך הכי־הכי.
אז הם מחושבים, יושבים עם מועצת יש"ע שהתנגדה לריבונות, שאם לנתניהו היה אומץ היה מחיל אותה גם ככה ומציל בכך את יישובם; הם זוכרים שבגירוש מקטיף זמזמו שירי אהבה ותקתקו פינוי ממלכתי, אבל 15 שנים אחרי כן, התקשורת עדיין מפמפמת חומצה שלא היתה על גג בית כנסת שנחרב; במרחק קילומטרים אחדים מהם יושבים מפוני עמונה, שעדיין ממתינים למבני קבע. ובמקום לצאת החוצה ולומר "אין לנו מה להפסיד", הם מתייאשים.
במדינה הזאת מעריכים מתנחלים, אבל רק כשהם שתוקים. אולי הגיע הזמן שיפחדו מהם. אף אחד לא אוהב את אנשי ח'אן אל־אחמאר, אבל אף אחד לא רוצה להתעסק איתם. כולם מעריצים את אנשי ההתיישבות שמסתערים קדימה בצה"ל ובהיי־טק, מובילים את המשק הישראלי וגם משקיעים במשפחות ובחינוך. כולם גם יודעים שכשדופקים אותם הם סותמים. אז אולי הגיע הזמן לשנות את המשוואה. שיעריצו פחות ויפחדו יותר.
במישור הפוליטי זה כבר מאוחר: בנט תמיד המליץ על ביבי עד שמצא עצמו בחוץ, ליצמן בפנים כדי להגיד שאם אין בית כנסת בכיפור, הקואליציה תתפרק - ו־הופ! אין סגר בחגים. אולי המדינה צריכה מתנחלים פחות סובלים וממלכתיים, ויותר מצליחים ומאושרים.
