"אם אין לחם, תאכלו אמירויות"

מה רוצים המפגינים בבלפור? על כך אפשר להשיב בדרך פשוטה: כמו כל מחאה, אף זו חותרת לשינוי. הלבוש, הכרזות, הנאומים והפרובוקציות - הכל למען תכלית אחת: פינוי נתניהו ממעון ראש הממשלה. ברגע שכך יהיה, ממילא יבואו המפגינים על סיפוקם, ובא לציון גואל. אבל אפשר להשיב על כך בדרך אחרת: מחאה היא מטרה בפני עצמה, ללא קשר לשאלת התוצאה: היא מחזקת את לכידות השבט, מצופפת שורות ומאשררת את הערכים של המוחים בדרך תוססת וצבעונית. 

מנקודת המבט הזו הציג העיתונאי ארי שביט ב"הארץ" בדצמבר 1997 הסבר מעניין, שהרעיד את אמות הסיפים במחנה השמאל. לאחר שמנה אחת לאחת מדוע הנתונים האובייקטיביים אינם מחייבים שנאת נתניהו, הציע פרשנות פסיכו־חברתית: "בנימין נתניהו פורם אצל כולנו את התפר בין המחויבות שלנו כדמוקרטים לבין המחויבות שלנו כאנשי שלום". בעברית פשוטה, עד 1996 היה מחנה השמאל, בדימוי של שביט, שחקן על המגרש, השופט והפרשן (בערוצי התקשורת שכולם עומדים לרשותו). בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה ב־1996 העמידה את המחנה למבחן "המחויבות לדמוקרטיה". שהרי מעתה הם יושבים כשחקן בספסלי האופוזיציה, ואז יעמוד למבחן עקרון השקיפות, ההוגנות וביזור הכוח. אבל נציגי המחנה כשלו במבחן: הם עלו למגרש בכוח וביקשו לפסול, לפחות מוסרית־ציבורית, את נתניהו - בחירת העם. במעין השלכה פסיכולוגית ילדותית, הם הטילו את האשמה על נתניהו.  

23 שנים חלפו מאז, 13 מתוכן נתניהו מתגורר בבלפור. מה השתנה מאז? לכאורה הרבה: השמאל הציוני הפקיר את הזירה לטובת השמאל הרדיקלי, השונה מזולתו הן בתוכן, הן בסגנון. מנגד, השנאה המשותפת לנתניהו הביאה להתכה ולהתמזגות של שני האגפים. הנה מדגם כרזות וסצנות מתוצרת בלפור, המשקף התכה זו: בחורה צעירה חשופת חזה עומדת על פסל המנורה; כרזה ועליה הכיתוב "כיבוש אחים כיבוש" (השוואה לשואה); "צדק לאיאד" (אחוות עמים) ומיצגים מיניים בוטים.

ביטוי מובהק לשינוי העמוק שעבר המחנה נמצא בכרזה שעליה נכתב: "אם אין לחם - תאכלו אמירויות". לאמור, באמצעות הסכם השלום עם האמירויות מבקש נתניהו בדרכו המסורתית לספק לחם ושעשועים, להסיח את הדעת. נתניהו, שקידם את היעד המסורתי של השמאל - חזון השלום, מוקצה מחמת מיאוס. כי עבור בני האור, לא התוצאה משנה, אלא האיש. 

המקור האמוציונלי והשנאה הפתולוגית הביאו את מחנה השמאל במשך שנות דור לעולל פרסונליזציה חריפה לפוליטיקה הישראלית. אולם זו פעלה כחרב פיפיות: מצד אחד, היא ליכדה את מחנה השמאל; מצד שני, היא ליכדה את המחנה מימין. אבל אסור לטעות: אין זו תנועת מטוטלת הפועלת מכוח חוקי הפיזיקה: איחוד השורות בימין נובע גם מבסיס מוסרי: לדידו, היריב הפר סעיף מרכזי של "החוזה החברתי" - דמוקרטיה וכיבוד כללי המשחק. הנה דבריו המאלפים של ארי שביט מאותו מאמר: "במקום להיות אליטה נורמטיבית, הפכנו להיות עוד אחד משבטי הפרא של הארץ הזאת". 23 שנים אחרי פרסום המאמר, טרם השכילה הקבוצה המובילה ליצור הפרדה בין מאווייה הפוליטיים לתפקידה החברתי כעילית משרתת ללא משוא פנים. הציבור קולט את זה. לכן, כשיסתיימו סדנאות הגיבוש ותרועות הפסטיבלים, וביום מן הימים יתפנה נתניהו מבלפור, המפגינים אולי יבואו על סיפוקם, אבל תוחלתם תיכזב.

גם אם נתניהו ייצא חייב בדין, הציבור יבוא חשבון עם המפגינים. מדוע? מפני שבמשך קרוב ל־30 שנה התגבש בציבור הרחב מטען היסטורי בעל אפקט ארוך טווח: הוא זוכר היטב מי הפר את כללי המשחק.  גם אם ינסו, כמיטב המסורת, להכניס למעון ראש הממשלה "בובות" בדרך מניפולטיבית, נציגיהם לא יאיישו את בלפור אף לשנות דור. אם לא יסתכלו במראה ולא ילמדו הלכות צניעות ודמוקרטיה, לעד יאיישו את רחבת המפגינים־המרירים הסמוכה למעון ראש הממשלה.  

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל